שרה חרט נולדה בצנעא בשנת 1922 לאברהם חוברה ויונה (חמאמה) ממשפחת בית הלוי. בשנת 1930, כשהייתה בת שמונה, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והתיישבה בשערי פינה, אזור צמוד לשכונת נחלת צבי בירושלים. המשפחה שכרה חדר ממשפחתו של יהודה חרט (חראץ') שעלה מצפון תימן בשנת 1928. אביה של שרה הועסק בחרשות ברזל. נציין שמאמרו של שלמה דב גויטיין, "בית הכנסת אינו מוחל על עלבונו: משיחותיו של חרש ברזל תימני" (בתוך: התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח, מבחר מחקרים בעריכת מנחם בן ששון, ירושלים, מכון בן צבי, תשמ״ג, עמ׳ 305-303) מבוסס על זיכרונות אביה של שרה, אברהם.
בשנת 1941, בהיותה בת תשע עשרה, נישאה שרה לעובדיה חרט, בנו של בעל הבית יהודה חרט. בשלבים הראשונים של נישואיהם גרו בשכונת בית ישראל בירושלים. לאחר מספר שנים עברה המשפחה לרח' שאול המלך בשכונת סנהדריה ובהמשך לרח' דוד חזן בשכונת הבוכרים. שרה הייתה בעיקר עקרת בית, אולם לעיתים היא עבדה במשקי בית בזמן שבעלה עובדיה פרנס את המשפחה בעבודה בחרשות ברזל כמו חותנו. שרה נפטרה בשנת 2005 בגיל מתקדם, בת שמונים ושלוש הייתה במותה.
כילדה קטנה שרה גדלה בבית סבתה כי אמה איבדה את רוב ילדיה זמן קצר לאחר הלידה. כדי להגן עליה מגורל כזה, הועברה שרה לבית סבה וסבתה, שם קיבלה חינוך רחב, מעשה יוצא דופן עבור צעירות יהודיות בתימן באותה תקופה. שרה נחשפה לשירתן המסורתית של נשות תימן היהודיות ולשירת הקודש, הדיוואן, שבביצוע הגברים בקהילתה. סבה, יוסף יצחק הלוי, העשיר את אופקיה בלימודי קודש. שרה ליוותה את סבתה ואמה בצנעא לאירועי חינה וחתונות,[1] ובאותן הזדמנויות עלו כישוריה המוזיקליים כבר בגיל צעיר עת הייתה מקישה במפתח מתכת קטן את הקצב של שירי המשוררות המבוגרות.
שרה חרט הייתה מבצעת אותנטית של שירת נשות תימן בכל סוגה: שירי חינה ושירי חתונה, שירים ליולדות, שירים לאירועים משמחים אחרים וקינות. היא החלה לשיר באירועי חינה מסורתיים לנשים יהודיות תימן בישראל כבר מיד לאחר נישואיה בשנת 1941. באירועי החינה ידה הייתה על העליונה ודאגה שהטקס יתנהל בצורה המסורתית כפי שלמדה בצנעא. שרה הובילה בהתנדבות מאות מסיבות חינה תימנית בירושלים ומחוצה לה.
שרה הייתה בקיאה גם ב"שירי ארץ ישראל", הרפרטואר העברי המודרני שהתפתח בארץ מתחילת המאה העשרים. בתה אביבה אספה בספר את הרפרטואר הקנוני של השירים העבריים שאמה נהגה לבצע לצד שירי תימן בערבית. שרה גם הלחינה וביצעה שירים בנושאים אקטואליים. למשל לאחר "מבצע אנטבה" היא כתבה שיר על נשיא אוגנדה אידי אמין ובו גם משבחת את גבורתם של חיילי צה"ל שהשתתפו בפשיטה הנועזת הזו. היא גם כתבה שיר תוכחה על נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר.
בשל הרפרטואר העצום שלה וכישורי הביצוע, הוזמנה שרה להצטרף להרכבים מקצועיים שהתמחו בבימוי פולקלור יהודי. היא סירבה להזמנתה של יזמית המחול והתיאטרון התימנית האגדית שרה לוי-תנאי להצטרף בלהקת המחול היוקרתית "ענבל". נאמנותה לדפוסים האותנטיים של ביצוע טקסים מסורתיים לא הותירה לפי טעמה מקום לעיבודים או לחידושים אמנותיים מודרניים. בתיווכו של יוסף בן ישראל, המנהל של מחלקת הפולקלור בקול ישראל, היא הסכימה להופיע בתוכניות רדיו בשנות ה-50 וה-60. היא גם נהגה להתנדב באופן קבוע להופיע בפני חיילי צה"ל ואסירים בבתי הסוהר. היא קיבלה מספר תעודות הוקרה על התנדבותה בגופים אלו.
בשנת 1997 נסעה עם פרופ' אמנון שילוח לאירוע בינלאומי שכותרתו "צלילים קדושים: אמונה וחברה", שנערך ע"י המרכז לפולקלור ומורשת תרבות במכון סמית'סוניאן שבוושינגטון הבירה. הכנס התקיים ב-25-29 ביוני וביולי 2-6, 1997 ושרה ביצעה בו שירים מסורתיים של נשים יהודיות מתימן, וקיבלה תעודת הוקרה על תרומתה לשימור מורשתה התרבותית.
אוסף אמנון שילוח בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית של ישראל מכיל שעות רבות של ראיונות עם שרה חרט שערכה שותפתו למחקר ד"ר מירה שפיגל וכן הקלטות ותמלול משיריה (ראו כאן). הערך שלנו על שרה חרט שואב מחומרי ארכיון עשירים אלה.
לשרה ולעובדיה חרט נולדו שלושה ילדים, אביבה, אהוד ואלדד. בן משפחתה הוא המוזיקאי יגאל חרד (1942-2021), פזמונאי ומעבד מכובד שכתב והלחין ללהקת צלילי הכרם, לזמר התימני אבנר גדסי ועוד. ברצוננו להודות לאביבה חרט-כתר על האדיבות ששיתפה אותנו בזיכרונותיה מאמה ועל שהנחתה לנו חומרים נוספים לפרסומם באתר האינטרנט שלנו.
פרויקט העלאת המורשת של שרה חרט התבצע בתמיכה של קרן בדיחי לחקר יהדות תימן באוניברסיטה העברית בירושלים.
[1] ראו את עבודת המחקר שנעשתה אודות המוסיקה התימנית בשירי החינה: רחל הופמן, "הושיטי ידך לחינה": מוסיקה תימנית בישראל בראי טקס החינה בן- זמננו. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים (2011).
