אף על פי ששמו כזמר וכמוסיקאי שאין לו אח ורע הלך לפניו בימי חייו, הגיעו אלינו פרטים מעטים ביותר על קורותיו. חיים בכר מנחם, חיים אפנדי – הידוע גם בשמות אדירנלי חיים אפנדי (Edirneli, כלומר 'איש אדירנה') וחיים יאפאג'י (Yapağı, 'איש הצמר' או 'סוחר הצמר', כינוי שמקורו אולי בעסקי צמר של המשפחה) – נולד באדירנה (Edirne, היא אדריאנופוליס) אשר במערב תרקיה, כיום בחלקה האירופי של תורכיה. מרבית שנותיו עברו עליו בעיר הולדתו, אף כי הרבה במסעות. מ-1925 עד 1935/36 התגורר באלכסנדריה שבמצרים. הוא הלך לעולמו בקהיר בשנת 1938. לחיים אפנדי היו שלוש בנות – אמילי, אסתר וביאטריס – ושלושה בנים – נסים, משה ואלברט. צאצאיהם התפזרו ביבשות אמריקה ובישראל.
חיים אפנדי היה התגלמות מובהקת של זמר יהודי-ספרדי בתקופתו, תקופת מעבר מכרעת מבחינה חברתית ותרבותית בהיסטוריה של היהודים דוברי הלאדינו. הקהילה היהודית העות’מאנית המסורתית, שרבנים שלטו בה בכוח סמכותם, הלכה והתפוררה עקב תהליכי המודרניזציה: החשיפה לתרבויות המערב (בעיקר לתרבות צרפת), התפשטות מגמות חדשות ביהדות (במיוחד חילוניוּת וציונות) ואידיאולוגיות פוליטיות חתרניות באימפריה העות’מאנית. חיים התחנך באדירנה, אחד מן החשובים שבמרכזי המוסיקה היהודית-הספרדית הדתית. בקהילה היהודית התקיימה מקהלת גברים שנקראה 'מפטירים', שנהגה לשיר את רפרטואר המוסיקה העות’מאנית העברית בשבתות – בבקרים ובשעות בין הערביים – בבית הכנסת 'פורטוגל'.
חיים אפנדי לא היה חזן במשרה מלאה שהקליט לעת מצוא שירים בלאדינו, כדוגמת יצחק אלגאזי. הוא השתייך למה שנקרא כיום 'תעשיית הבידור' והופיע במקומות ציבוריים בערים שונות שהיו בהן קהילות גדולות של יהודים-ספרדים.
ישנם שני נושאים בעלי משמעות מכרעת הנוגעים להקלטות של חיים. ראשית, הוא ביצע 'חידושים', כלומר שירים חדשים, ואפשר להניח כי את מקצתם יצר בעצמו. במונח 'יצר' הכוונה היא שחיים חיבר טקסטים מקוריים בלאדינו והתאים אותם ללחנים קיימים של שירים מוכרים בתורכית, ואולי גם בערבית – נוהג מקובל בקרב זמרים יהודים-ספרדים. חיים גם קלט שירים חדשים ממקורות שונים ו'סִפְרֵד' אותם, כלומר ביצע אותם בסגנונו המיוחד. שנית, חיים שלט ברפרטואר של שירי חול בארבע שפות לפחות – לאדינו, תורכית, ערבית ועברית מודרנית – וזאת לצד שליטתו ברפרטואר של שירי קודש בעברית.
למרות דלות המידע על אמן עתיר זכויות כחיים אפנדי, המספר העצום של הקלטות מסחריות שלו – במושגים של ראשית המאה העשרים – מעיד על המוניטין שיצאו לו. עדות לפרסום הרב שלו מהווה, למשל, אזכורו בסיפור עממי המצוי בארכיון הסיפור העממי בישראל ע'ש דב נוי שבאוניברסיטת חיפה (אסע'י 5324, תועד מפי אהרן פרנקו מתורכיה ב-1963 על ידי דב נוי). הסיפור הוא וריאנט של הטיפוס הסיפורי העממי AT 922*C I-B [IFA], המספר על מוסיקאי יהודי שכופים עליו לנגן או לשיר לפני השליט המקומי (מלך, סולטאן, נסיך וכיו'ב) ביום חג יהודי חשוב, בניגוד למצוות הדת. המוסיקאי מסרב ומשלם את המחיר (מוות או התאבדות) או שהוא מציית, אך בוחר לבצע נעימה יהודית מן הרפרטואר של החג. הביצוע המרגש באופן מיוחד גורם לשליט להימלך בדעתו, והוא מוותר ליהודי ואפילו משלם לו סכום כסף גדול כגמולו או ממנה אותו למוסיקאי הבכיר בחצרו. ברוב הגרסאות של הסיפור הגיבור הוא מוסיקאי יהודי ששמו אינו נזכר. אולם בזכות הפרסום האגדי של חיים אפנדי הוא מתגלה בגרסה מסוימת זו כגיבור. וזהו הסיפור:
מלך איזמיר נלחם נגד הסלאבים. העיר בלגרד נפלה בידיהם והוא התעצב. עבדיו רצו להביא מישהו שירומם את רוחו. הוא ציווה עליהם להביא את חיים אפנדי, המפורסם שבכנרים בתורכיה כולה. העבדים הגיעו לביתו של חיים אפנדי ומצאוהו ישוב לשולחן הערוך. ציוו עליו לבוא עמם, והוא השיב שהוא מכבד את המלך אך אינו יכול לבוא. סיפרו השליחים למלך מה אירע, והמלך ציווה לשלוח קציני משטרה להביא אליו את המוסיקאי. היה זה ערב יום כיפור וקציני המשטרה מצאו את חיים אפנדי עטוף בטלית ומוכן לסעודה המפסקת. הם לקחו אותו בכוח ואמרו לו: 'דינך מוות, אולם קודם לכן חובה עליך לבדר את המלך.' חיים אפנדי לא ידע מה לנגן. הוא פתח את סידור התפילה שהחזיק בידיו והתחיל לנגן נעימות מתפילת ערבית, מן הסליחות ועוד. המלך התרגש התרגשות עמוקה למשמע המוסיקה ושאל מהי. חיים אפנדי הסביר למלך מהי המוסיקה והמלך שילח אותו לדרכו והעניק לו סכום כסף גדול.
היחסים בין חיים אפנדי לשלטונות האימפריה העות’מאנית – אשר כפי שהזכרנו אפשר שהיה להם בסיס עובדתי – נותרו חיים במסורת שבעל-פה של היהודים העות’מאנים. כך, לדוגמה, בריאיון עם החוקר סמואל ג' אַרְמיסְטֶד אמרה אֵיסְטְרֵיאה מַאייוֹ מרודוס ב-7 בפברואר 1958: 'זהו תקליט טוב. הוא יצא באיסטנבול. הוא מושר בפי חיים אפנדי. אני חושבת שהתקליטים האלה קיימים עדיין. חיים אפנדי היה זמר גדול. הוא הופיע לפני הסולטאן התורכי [עבדול] חמיד ושר [שירים] כאלה כמו 'הסירנה בים' (המקור בלאדינו באתר של אוסף ארמיסטד, סילברמן וכץ, www.sephardifolklit.org, מס' ec073-4).
רמז נוסף למוניטין של חיים כזמר, עוד לפני שהתחיל בקריירת ההקלטות שלו, וכן לפעילותו כמתרגם של פיוטים ללאדינו אפשר למצוא בפרסום משנת תרנ'ה (1895) בערך. זהו התרגום שלו לפיוט 'אם אפס רובע הקן' (תקליטור 1, מס' 12) שראה אור ברוסצ'וק שבבולגריה בהוצאת אלקלעי והובא לדפוס על ידי נסים הלוי, מלמד וחזן בבית הכנסת גירון בעיר (עותק נמצא בספריית יד בן צבי בירושלים). בכותרת הפרסום נכתב בלאדינו: 'קונפונידו די חיים איפ'ינדי, קאנטאדור אפ'אמאדו די אידירני' ('נתחבר על-ידי חיים אפנדי, זמר מפורסם מאדירנה').
השאלה באיזו מידה השפיעו ההקלטות של חיים אפנדי על המסורת היהודית-הספרדית שבעל-פה במהלך המאה העשרים מחכה עדיין למחקר ולהערכה. אולם ברור כי המטען שלקחו עמם יהודים-ספרדים שעזבו את תורכיה ויוון בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים כלל עותקים של הקלטותיו. המחקר שערכה רבקה הבסי מראה כי הרפרטואר של הזמר ונגן העוד יצחק סֶנִי, גם הוא מאדירנה – על פי התיעוד של רעייתו, אֶמילי סֶנִי, שהיגרה גם היא לארצות הברית באמצע שנות העשרים – טבוע בחותמו של רפרטואר השירים בלאדינו של חיים אפנדי (הבסי 2007). כמו כן, גרסאות רבות של שירים בלאדינו שנכללו באנתולוגיות מודרניות מגלות זיקה ברורה לביצועיו המוקלטים של חיים. התעלמותם של חוקרים בעשרות השנים האחרונות מן החותם שהותירה הטכנולוגיה המודרנית על המוסיקה היהודית-הספרדית המסורתית, תבוא עתה על תיקונה באמצעות האזנה להקלטות של חיים.
