עדן פרטוש

עדן פרטוש (בודפשט, 1907 - תל אביב 1977. היגר בשנת 1938). היה בעל השפעה על חיי המוסיקה בישראל מייד לאחר הגעתו ולאורך חייו. הוא היה חתן פרס ישראל הראשון (1954) מבין המלחינים הישראליים, פרס שניתן מאז לאחד עשר מלחיני מוסיקה אמנותית בלבד. 

פרטוש היה כנר ונגן ויולה יוצא מן הכלל, ומוסיקאי מיוחד באופן כללי. הוא היה נגן הויולה הראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בין השנים 1938-1956, ומנהל של הקונסרבטוריון והאקדמיה למוסיקה בתל אביב (מאוחר יותר האקדמיה למוסיקה רובין באוניברסיטת תל אביב) בין השנים 1951-1977; בנוסף, טייל רבות כפוסק, מרצה ומורה. 

כסטודנט של קודאי (Kodály) בשנות העשרים המוקדמות, הוא חיקה את גישתם של ברטוק-קודאי לפולקלוריזם, מפתח ומפרש מחדש דרך שיחותיו עם הקולגות בוסקוביץ' וסתר, ומשפיע על הדור השני של מלחינים ומוסיקאים ישראליים.

הקונצ'רטינו למיתרים המוקדם שלו (1932), המבוצע לעיתים קרובות, הוא בהחלט ''Bartókian'' (בסגנון ברטוק), אך ביצירותיו שנכתבו לאחר שעלה לארץ, כדוגמת חזיונות (לחליל, פסנתר ומיתרים, 1957), ומקמת (לחליל ורביעיית מיתרים, 1959) הוא משיג סגנון מקורי ומקומי, דרך השילוב של מנגינות תימניות שהוא תעתק מברכה צפירה. 

המוסיקה בישראל לאחר 1960 השתנתה משמעותית לאחר החדשות מדרמשטט שהגיעו למלחינים רק בשנות החמישים המאוחרות, ופרטוש גם שינה את סגנונו. תהילים, (רביעיית מיתרים, 1960) זוהי יצירה סריאלית; החיבור עם הלחנותיו המוקדמות היה מאפיין מליסמטי של שורת 12 הטונים. מבין יצירותיו הבאות המאוחרות בא-טונליות חופשית שראויות לציון: אגדה (ויולה, פסנתר וכלי הקשה, 1960), שילובים (ויולה ותזמורת קאמרית, 1970) 

 

לרשימת יצירותיו של עדן פרטוש, לחץ כאן (אנגלית)

רישומון בבלוג על יצירתו של פרטוש יזכור, לחץ כאן (אנגלית)