שלמה וינטראוב, ידוע גם בתוך שלמה ''קשטן'' (רוסית: ערמון) בשל שיערו האדום, נולד בקונסטנטינובה (כיום אוקראינה).
בילדותו למד מוסיקה מאביו, שמשון וינטראוב, שהיה חזן. בגיל תשע, נלקח ע''י קלמן החזן ממוהילב לשיר כאחד מזמריו במסע הופעות. כשקולו של וינטראוב התבגר, הוא הקים חבורת זמרים משלו, כשל קלמן. הוא שימש כחזן בזמושץ', טיקטין, לובוב ובריסק, אך משרתו החשובה ביותר הייתה בדובנו, שם שימש רק בחגים למשך שנים רבות. במהלך השנה נהג לטייל ולהופיע עם חבורתו במגוון מקומות לאורך ליטא, פולין, הונגריה ופרוסיה.
וינטראוב היה ידוע בשל טכניקת האלתור הייחודית שלו, וכן לרוב בשל הקולורטורה - סלסולי קול אופראיים. הוא פיתח סגנון משלו של חזנות מזרח אירופאית, אשר לפני א.ו. בינדר ''כללה אלמנטים מוסיקליים כמרווחים מסוימים, טונאליות ומודולציות, אשר היו חסרים בחזנות של אמצע המאה העשרים''.
וינטראוב העמיד תלמידים הרבה. הבולטים מביניהם היו אחיו, נחום לב, ובנו הירש וינטראוב אשר גם החליף אותו כחזן בדובנו.
שלמה וינטראוב היה החזן הראשון שהשאיר אחריו הלחנות לליטורגיה. הן פורסו בידי בנו הירש, בפרסומו השלישי ל'שירי בית אדוני' תחת הכותרת 'שירי שלמה' .
לביוגרפיה נוספת (אנגלית) לחץ כאן
מקורות:
שירי בית אדוני, ה. וינטראוב. א.ו. בינדר.
אידלסון, א.ז. מוסיקה יהודית והתפתחותה ההסטורית, 266-9.
מייסי נולמן, האנציקלופדיה התמציתית למוסיקה יהודית, 260-1
גולדשמידט, ארנסט. ''שלמה וינטראוב'', אנציקלופדיה ג'ודאיקה, 729
ה. הריס, תולדות הניגון והחזנות בישראל (1950), 395-6, 408-10
וינטראוב, המגיד. (7 אפריל, 1875).
כתב: עופר רונן
