פאול בן-חיים נולד במינכן, היגר לפלשתינה ב-1933 וחי בתל אביב עד פטירתו. נחשב למלחין הישראלי המוכר ביותר בעולם, לפחות עד שנות ה-70. פרט להיותו מלחין היה גם מנצח, פסנתרן ומורה. בשנות ה-30 המוקדמות החל לפתח קריירה כמנצח אופרות בגרמניה אך נאלץ להגר מפאת עליית הפשיזם. היה הפורה ביותר מבין 'האבות המייסדים' של המוסיקה האמנותית הישראלית (אולי פרט למארק לברי), וכתב מעל 250 יצירות הכוללות יותר מ-100 לידרים, כמו-גם עבודות ווקאליות, קאמריות וסימפוניות.
את סגנונו ניתן לתאר כגרמני, פוסט מאהלר-שטראוס, עם השפעות צרפתיות של ראשית המאה ה-20. מאפיינים אלה כוללים גם גוון של אוריינטליזם מקומי אשר היה רווח מאוד בתקופה בה פעל. בחיפושו אחר ה'צבע המקומי', עבד רבות עם זמרת העם ברכה צפירה. עבודתו העיקרית עימה התבצעה בין השנים 1939-1947, כאשר את העיבוד האחרון כתב לה ב-1956. בן-חיים אף שימש כמלווה של צפירה בפסנתר ושילב עיבודים לשיריה הספרדיים והתימניים ביצירותיו הסימפוניות ובאחרות. שימושו המוצלח בשירים אלה, כמו-גם בשירים מסורתיים אחרים, בהתבססו על גישה צרפתית 'אוריינטליסטית', ביטא את רוח הזמן – 'הסגנון הים תיכוני'. בן-חיים בחר שלא לסטות הרחק מן הרפרטואר התזמורתי הרווח, ובכך היוו יצירותיו מוקד משיכה עבור קהל רב.
בין עבודותיו החשובות בולטים לידרים עבריים מוקדמים כמו 'עקרה', אותה כתב בסגנון טונאלי, המהווה המשך של הלידרים הרבים שכתב מאז גיל ההתבגרות. בנוסף, ראוי לציון הליד 'הכניסיני תחת כנפך', המציג גוונים אשכנזיים. הסימפוניה הראשונה שלו (1940), הייתה הראשונה שנכתבה בארץ-ישראל. היא בוצעה לראשונה באותה שנה על ידי התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית (שתיקרא לימים 'התזמורת הפילהרמונית הישראלית'). קבלתה על ידי הקהל היוותה זרז מיידי לכתיבת יצירותיו המבוצעות תכופות – 'קווינטט לקלרנית ומיתרים' (1941) ו-'חמש יצירות' לפסנתר, אופוס 34 (1943). בדומה לקודמתה, הסימפוניה השנייה שלו (1945) התבססה גם היא על מלודיות שעיבד לצפירה. שתיהן זיכו את בן-חיים בפרס אנגל היוקרתי.
בעוד יצירתו בת שש הדקות 'תרועה לישראל' (1949) היא אחת המבוצעות ביותר, יצירתו 'הפסלמיסט המתוק של ישראל – שלושה פרגמנטים סימפוניים לתזמורת וסולנים' (נעים זמירות ישראל, 1953) נמנית בין החשובות שבהן. יצירה זו הוזמנה על ידי 'מוסד קוסביצקי' של ספריית הקונגרס בארצות הברית. הפרק הראשון של היצירה, 'דויד לפני שאול', כתוב לצ'מבלו סולני וכלי נשיפה; הפרק השני, 'תפילה', כתוב לנבל ולמיתרים; הפינאלה, 'שיר המעלות', מציג סולנים ותזמורת מלאה ועוקב אחר סכימה ותזמור שהוצעו על ידי עמיתו, פטר גרדנוויץ (המוציא לאור של בן-חיים, שהיה מוסיקולוג ידוע). בין יצירותיו החשובות האחרות של בן-חיים ניתן למנות את 'קנטטה ליטורגית' (1949), 'סונטה' (פסנתר, 1954), עיבודו ל'התקווה', שנבחר כעיבוד הרשמי לחגיגות לאומיות (1956), 'רני עקרה' (מקהלה, 1957), 'המבדיל' (קול ופסנתר, 1957) ו'בין הדסים' (סולנים ותזמורת, 1965). יצירותיו של בן-חיים בוצעו תכופות ברחבי העולם על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, במיוחד בשנות ה-50' וה-60'. הביוגרפיה המלומדת שכתב יהואש הירשברג על בן-חיים הייתה הראשונה שנכתבה על מלחין ישראלי והיא הופיעה באנגלית ובעברית.
