שלמה רביץ נולד למשה ופייגה בנבהרדק, בלארוס. מגיל צעיר ניכרו בו כישרונותיו המוזיקליים והוא התפרסם כילד פלא. כבר בגיל 12 הלחין פרקי חזנות בעצמו. בגיל 15 נסע דרומה לקייב ואודסה, שם סיים בהצטיינות בית ספר גבוה למוזיקה. בגיל 17 כיהן כחזן בקהילת שאולאי ולאחר מכן בלובלין. בהיותו בן 21 נסע מערבה לווינה להמשך השתלמות בתורת המוזיקה. לאחר מכן שב לרוסיה וכיהן כחזן בערים ברדיצ'ב, חרקוב, הומל וקרמנצ'וג. כמו כן כיהן גם כשש שנים כחזן בבית הכנסת הראשי של ריגה. לאחר מכן כיהן תקופה קצרה בקהילת יוהנסבורג.
ב-1932 עלה לישראל והשתקע בה. בין השנים 1934–1941 כיהן כחזן הראשי של בית הכנסת הגדול בתל אביב. רביץ השקיע רבות בחינוך ולימוד תורת החזנות והליטורגיה היהודית, ותחת ידו התחנכו דורות של חזנים. בסמינר לחזנות שהקים וניהל למדו נערים צעירים את נוסח התפילה וכן השתתפו במקהלות שעליהן ניצח. בהוצאת הסמינר יצאו לאור שני כרכים תחת הכותרת: 'קול ישראל: אנטולוגיה ישראלית-מסורתית לחזנות'. אלו כוללים את הלחנותיו ועיבודיו של רביץ לנעימות מסורתיות. רביץ הקפיד במיוחד על ההגיה הנכונה לפי כללי הדקדוק העברי ואף ערך מיצירותיהם של גדולי החזנות האירופית לפי כללי הדקדוק התקינים.
אחד המוסדות שבהם היה מעורב הייתה אגודת 'עונג שבת' מיסודו של חיים נחמן ביאליק. רביץ ניהל את הפן המוזיקלי של אירועי שבת אלו, עם מקהלות תלמידיו. באירועים, שהתקיימו באולם 'אוהל שם' בתל אביב, הושמעו פרקי חזנות לצד שירה עברית חלוצית. כמו כן, הנהיג שבאירועים אלו יעבור לפני התיבה לתפילת ערבית נער מתלמידיו, מלווה במקהלה.
ב-1978 הוענק לרביץ עיטור 'יקיר העיר תל אביב-יפו'. הוא האריך ימים, ואף בערוב ימיו בגיל מופלג המשיך לעסוק בהוראת החזנות ובניצוח. הלך לעולמו בגיל 109 בתל אביב.
מקורות: אנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית), ויקיפדיה.
(התמונה מתוך אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל')
ביבליוגרפיה נוספת:
מיכל רוזן, החזן שלא סבל זיופים אך כיבד כל אדם: מסע אישי בעקבות שלמה רביץ ז'ל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, (19 בספטמבר 2018)
