על המצע המוסיקלי של ״המהפכה הספרדית״ בצורות השיר העברי בימי הביניים

העבודה שאין לנו בעת הזאת במזרח, לא בהקשר ערבי ולא בהקשר עברי, שום התהוות ספרותית המזכירה את צורות המושח ואת צורות השיר המעין-אזורי מן הבחינות שצוינו מוכיחה בעליל שספרד של המאה העשירית שונה היתה באופי תרבותה המוסיקלית מאחיותיה שבמזרח.  שלא כאנשי המזרח, בני ספרד (הערבים, אך בוודאי גם היהודים) אהבו בשירי הזמר לא רק את הדיוק הריתמי ואת הגיוון, אלא גם את צירופם זה אל זה של יסודות לחן שונים, אסימטריים.  האופי האירופי של הצורות האלו (ואם כן: האופי האירופי של המוסיקה שמומשה בהן) מוכח בעליל מנוכחותן הקבועה והנפוצה ביותר של צורות דומות, דו-חרוזיות (או רב-חרוזיות) ואסימטריות כמותן, בשירי הזמר של כל התרבויות המערב-אירופיות של ימי הביניים.  חוקרים ראשונים ואחרונים ציינו קווי אופי כאלה לא רק בזג׳ל, הנכתב (בספרד) בערבית מדוברת מעורבת ברומנס, ולא רק בצורות היסוד של הסטרופיקה הטרובדורית הקדומה, אלא גם בסוגי שירה עממיים נפוצים, כגון ה-virelai הצרפתי, ה-villancico הספרדי, ה-carol האנגלי וה-lauda האיטלקית.  ההנחה שכל תרבויות השירה המערב-אירופיות שאלו את הצורות הללו באיזה אופן זו מזו, או כולן – מן המושח הערבי, נתקלת בקשיים גדולים, כרונולוגיים, גיאוגרפיים ועקרוניים.  היא בלתי סבירה גם מפני שהז׳אנרים הנזכרים עממיים הם ברוכם, ושאילות של צורות שיר ברמה הזאת, בפרט בהיקף עצום כזה, מתרבות לתרבות ומלשון ללשון, אינן סבירות.  אבל אם נזכור שכל סוגי השיר הללו סוגי זמר הם, יציע לנו המצע המוסיקלי האירופי המשותף של כל התרבויות הנדונות הסבר נוח ןמתקבל על הדעת מאוד לדמיונות המתמיהים האלה.  לנו הוא מושיט בקנה הסבר יפה וטבעי למהפך המתחולל בעולמן של צורות השיר העברית בספרד, המאה העשירית.