כוחו של הניגון בהגות החסידית ותפקידו בהווי הדתי והחברתי

מקומה המרכזי של המוסיקה בהגות ובמציאות החסידית מעוגן באידיאולוגיה מוסיקלית שהתפתחה כחלק מהאידיאולוגיה החסידית הכללית. לכן שינויי תפיסה אידיאולוגיים בחסידות משתקפים בעמדה החסידית כלפי כוחה של המוסיקה ומקומה בפולחן. השינוי הבולט המשתקף בגישה למוסיקה נובע מהעתקת מרכז הכובד של העשייה הדתית בחסידות מן התחום התיאוסופי אל התחום הפסיכולוגי, מהמערכת האלוהית אל נפשו של האדם.

סקירת התפיסות החסידיות לגבי סגולותיה של המוסיקה ותפקידה בפולחן הדתי מורה על התפתחות היסטורית המסבירה קיומן של עמדות שונות ואף מנוגדות זו לזו. בכתבי הדורות הראשונים שולטות התפיסה התיאורגית. הרקע לתפיסות אלה הוא תיאוסותי ומשקף את ההשפעה שהיתה למקובלים, ובמיוחד לקבלה הלוריאנית, על תורת החסידות.  ביסוד התפיסות הללו מונחת האמונה בכוחו של האדם להשפיע, על-מעילא לתתא בכל מדרגות התחתונים״. גם אם הדבר לא נאמר במפורש, יש להניח שבאמירה זו רצה הבעש׳ט לקדש את שירי האומות, כפי שקידש את הסיפור העממי וראה בו דרך נוספת לעבודת ה, בכך שהי מספר ״מעשיות ודברים חיצונים״, אפילו נכללו בהם יסודות של עגבים וזימה, כדי להעלותם ולתקנם, ואפילו ״לייחד ייחודים״ באמצעותם.