מזמור לדוד (תהלים כ"ט)

זו דוגמה לפסלמודיה עברית בערב שבת (השווה למס' 9 לעיל). לכל פסוק אותה מנגינה הברתית פשוטה; היא מבוססת על שני מוטיבים עיקריים המתרחבים או מצטמצמים לפי אורך הפסוק. טכניקה זו של שירת תהילים נפוצה בקהילות ספרדיות. הלחנים המשמשים את הספרדים המערבים דומים להפליא ללחנים ששימשו בבתי הכנסת במרכזים עירוניים במרוקו. זו עדות לקשרים הליטורגיים בין המרכזים היהודיים ולנוכחותם של חזנים צפון אפריקנים בבתי הכנסת הספרדיים-מערביים.

על-פי רוב, הכבוד לשיר את פרקי התהילים שבפתח התפילה שמור היה לפרנסי הקהילה (ולעתים זכות זו נקנתה). הם השתמשו במנגינות דוגמת זו שנשמעת כאן. ואולם, בראשית המאה העשרים המקהלה היא ששרה את המנגינה הזו באמסטרדם. הפסוק האחרון זכה לטיפול מוזיקלי מיוחד, כעין תבנית קדנציאלית המובילה לסיום במודוס אחר. לופס קרדוזו ודאי למד את הסיום זה בילדותו כאשר שר במקהלה. המנגינה הושרה גם בבית הכנסת הספרדי בלונדון, והועלתה על הכתב אצל אגילר ודי סולה (Aguilar-De Sola, 1857, עמ' 10, מס' 13).