מרדכי זעירא

מרדכי זעירא נולד בקייב-רוסיה בשנת  1905, למשפחה חובבת מוסיקה. חינוכו המוסיקלי הסתכם בשיעורי פסנתר ספורים שזכה בהם כפרס על שצפה בשיעורי הפסנתר של אחותו בלי להשמיע רעש.  בילדותו שמע מחד מוזיקה קלאסית (יצירות ששמע בנגינת אחותו ואופרות אליהן הלך עם אמו)  ומאידך הוא ספג את ניגוני בית הכנסת כאשר הלווה אל אביו לתפילה. בין כתלי ביתו שמע שירה חסידית. 'הבית היה מלא יהודים שידעו לזמר ניגון חסידי ולשיר שירים ציוניים ברוסית',[1] העיד פעם כשנשאל מהו המעיין שממנו שאב את מנגינותיו. הוא למד עברית עוד בהיותו בקייב. לאחר סיום לימודיו למד תקופה קצרה בפוליטכניקום של קייב אך בגלל בעיות כלכליות עזב, למד תפירת נעליים והצטרף אל חבריו ב'קומונת יצרני הנעליים'.

זעירא  עלה לארץ בהיותו בן  19, ב- 1924. היה מחניכי  'השומר הצעיר' מרוסיה שהקימו מאוחר יותר את קיבוץ אפיקים. שירו הראשון של זעירא ( לו הוא כתב הן מלים והן מנגינה) היה 'חולצה כחולה' שנכתב להצגה לכבוד אחת ממסיבות קבוצתו. את ההצגה לוותה תזמורת שכללה קונצרטינה ולהקת נגני מסרק בניצוחו של זעירא שהיה 'נגן מסרק' מומחה. תמיד החזיק בכיסיו מסרקים בגדלים שונים, היה עוטף אותם בנייר סיגריות דק  ומפיק מהם צלילי כינור, צ'לו וגיטרה. השיר היה סטירה על מוסדות פועלים בארץ שנכתבה בהשראת תיאטרון פועלים שצמח ברוסיה הסובייטית של ימי המהפכה כאשר שחקנים שלבשו חולצות כחולות הסתובבו בבתי החרושת והפיצו את התודעה הפרולטרית באמצעות שירי זמר ומשחק. השיר 'חולצה כחולה' הפך ללהיט.  במקור היו שם השורות הבאות בין שאר הבתים:

חולצה כחולה במפעלה תמשוך ליבם של כל הפועלים

חולצה כחולה והיא עולה בלי שום ספק על כל העיתונים

במשך השנים הוחלפה המילה עיתונים לעדיים והשיר הפך להימנון תנועות הנוער הסוציאליסטיות (ועם שינוי קל גם של תנועת הצופים).

ב1929 הצטרף זעירא לתאטרון 'החרטום' שהעלה רק הצגה אחת, ושימש בו שחקן, מלחין, מלווה בפסנתר, פועל במה, תפאורן ו'כלבויניק'. לתאטרון זה הלחין זעירא ( בסגנון תימני, כפי שהתבקש) את שירו 'בשערי מולדת ' (שנודע יותר בשמו 'פקד ה' ' ). ב 1930  עבד בים המלח ובסופי שבוע עבד כמעתיק התווים של הפרופ. רוזובסקי, ותמורת עבודתו קיבל ממנו שעורי מוסיקה. משנת 1934  עבד בחברת החשמל, תחילה בעבודה פיזית אך בהמשך בגלל מצב בריאותו עבר לעבוד בעבודה משרדית עד ליום מותו. בשנת 1934 הוא כתב את שיר  הרשת המוקדש לפנחס רוטנברג  מיסד תחנת החשמל בנהריים.

שיתף פעולה עם מספר משוררים,  כל שיתוף פעולה כזה ארך בין שנתיים לשלוש שנים. בין המשוררים עמם שיתף פעולה היו (לפי הסדר): יהודה בורלא, זאב, עמנואל הרוסי, שלונסקי, אורלנד, ש. שלום, אהרון אשמן, אלתרמן ואחרים. עם אלכסנדר פן כתב מספר שירים שהמפורסם ביניהם הוא 'על גבעות שיך אבריק', שיר זכרון לאלכסנדר זייד שנכתב בשנת 1939 במלאת שנה להרצחו של זייד, על-פי בקשתה של אלמנתו ציפורה זייד.

 אחד משיתופי הפעולה הפוריים והארוכים ביותר של זעירא היו עם יעקב אורלנד. הצירוף אורלנד וזעירא היה כל-כך שגור שהיו שחשבו שאורלנד הוא שמו הפרטי של זעירא. על פגישתם מספר יעקב אורלנד: 'הכרתי אותו לגמרי במקרה. הייתי אז גימנזיסט בן 16, חבר ומדריך בנוער העובד, וחוטא במסתרים בכתיבת שירים. באחד הערבים יצאתי למה שקראו אז בשם 'נשף שירי מולדת' באולם קטן שהיה שייך למועצת פועלי ירושלים, ושרה בו זמרת אחת, שכבר איני זוכר את שמה. האולם היה מלא והקהל שותף בזמר השירים, שהיו ברובם הגדול ידועים לו. לימיני ישב בחור צעיר, ואף כי מבוגר ממני בכמה שנים, שזוף פנים ובעל עיניים נוצצות, מלאות נפש. לא שמתי לבי אליו כי הייתי כולי שקוע בזימרת אחד השירים היפים ביותר והנודעים ביותר של אותה עת: 'פקד ד''... הבחור הנ'ל שישב לימיני מושך בשרוולי ושואל פתאום:  'מוצא חן בעיניך, כלומר השיר?' ונדמה לי שלא צריך לענות לו שכן, הכרת פני הגידה עד כמה להוט הייתי לשמע השיר. ואז בענווה רבה, כמעט בלחש ובעיניים מכונפות הוא הפטיר באזני: 'זה אני חיברתי, כלומר המנגינה הזו שלי, ואילו המילים של אביחנן' (אביחנן היה בין מחברי התמלילים לתאטרונים הסטיריים של אותם הזמנים – הקומקום, המטאטא).תחילה לא האמנתי לו והוא הוסיף 'שמי מיטיא גרבין אבל כאן קוראים לי מרדכי זעירא. אתה אוהב לשיר?' התוודיתי לפניו שלא זו בלבד שאני אוהב לשיר אלא שאני אוהב לפעמים גם לחבר את השירים שאני שר. כך החלה החברותא בינינו.'[2]  שיתוף הפעולה ביניהם האריך למעלה מארבעים שנה עד למותו של זעירא בשנת 1968 והניב שירים רבים הנמצאים בלב ליבו של הזמר העברי. פעמים רבות תעדו השירים של אורלנד וזעירא מאורעות היסטוריים של הישוב העברי.

לשאלה של חיים קינן שראיין את אורלנד על כתיבתם המתעדת מאורעות: ' האם הרגשתם הרגשת שליחות?' אמר אורלנד: לא. היום זה אולי מצטייר כך. בהקבלה להיסטוריה ולאירועים אתה רואה שיש קשר. אבל למעשה הזמן הוא המכתיב. כלומר: היום, השירים הנשמעים כציוניים מאד, במרכאות אפילו, היו אז בלי מרכאות, מפני שהציונות, תחושת העשייה, הארועים, ההתרחשויות, - כל החיים היו רצף של ארועים שונים. ואנחנו היינו עדים להם, שותפים, כל אחד לפי גילו, מעשיו. היתה תחושה שאתה מלווה את המאורעות, כי אתה נמצא בתוכם.  לדוגמה, בחניתה נפל בחור אחד. זה עורר אותי לכתוב שיר וכשבאתי למיטייה (זעירא) לא הייתי צריך לאמר 'הנה יש לי שיר, זה היה כל כך טבעי. אני מניח שאלמלא באתי אליו היה ודאי שואל אותי  'לא כתבת שום דבר על חניתה?' כלומר: איך יתכן שלא הגבת? לא כתבנו מפני שצריך לכתוב אלא מפני שאי אפשר היה לא לכתוב.'

בשנת 1939 הצמד אורלנד וזעירא חיברו את השיר 'היו לילות', כנראה שירם המפורסם ביותר. בתל-אביב פעל באותה שנה תאטרון סטירי קטן שנקרא 'לכל הרוחות'. כשהיו שואלים אדם בערב לאן אתה הולך, היה אומר: 'אני הולך לכל הרוחות'. אורלנד וזעירא נתבקשו לחבר רומנסה. יום לפני המועד הסופי ישבו בבית-קפה שנקרא 'מועדון המלצרים', שניהל אותו חצקל איש כסית. השעה היתה שתיים אחר חצות, ושניהם היו 'רחוקים מלהיות 'יבשים'', על-פי עדותו של אורלנד. למרות השעה המאוחרת הכניס חצקל את אורלנד וזעירא לחדר מבודד עם חצי ברוז ובקבוק קוניאק ומלמל חצי ישן: 'נו לעבודה'.  הם סיימו את עבודתם עם עלות השחר וראשוני מזמריו היו המלצרים העייפים בסוף יום עבודתם. ב'כל הרוחות' שרה אותו זמרת שהיום אינה מוכרת בשם שלי שרונה ועד מהרה הוא נפוץ בכל הארץ.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה זעירא בין המתגייסים לצבא הבריטי והלחין עשרות שירים ביניהם:'שיר הגדודנים' ('היו ימים של תכלת ברקיע'), ו'שיר הלגיונות' (צבא צבא מה טובו אהליך') ,שהיה השיר העברי המפורסם והמושר ביותר בתקופת  המלחמה. שירו 'הודיה' ('לוית אותי ארצי בלובן שקדיה') חובר (מלים ומנגינה) ע'י זעירא  בתאריך 19/2/45 ברכבת שהובילה אותו לקהיר  ומהחלונות ראה את השקדיות המלבינות.

בשנת 1947 לקה זעירא בהתקף לב. לאחר שהתאושש, הוסע , בשנת תש'ח, בג'יפ לחזית הדרום ממשלט למשלט כדי ללמד את שיריו. אחד החיילים, אורי אבנרי, דחף לידו דף ובו מילות שיר שכתב על יחידתו 'שועלי שמשון'. זעירא לקח את הדף, שינה פה ושם את המלים והלחין מנגינה שבה נתן ביטוי ליללות השועלים ולטלטולי הנסיעה בג'יפ.

שניים משיריו החשובים ביותר של זעירא נכתבו בשנות הארבעים. הראשון שבהם הוא 'שני שושנים' (1943). על השיר הזה סיפרה שרה זעירא בראיון עיתונאי: 'השיר נכתב בקפה כסית. ישבו שני אבירים – אורלנד, זעירא ואנוכי. עברה אשה מוכרת פרחים.  שלף זעירא שושן אדום. אורלנד שלף שושן לבן וגם כן הגיש לי. אני הודיתי לו ומה נשאר לי לעשות? לפנות אליהם ולהגיד: 'נו חברה תעשו משהו! הנה שני שושנים יש לי'. ישבו שניהם ובאותו מעמד, זה נתן שורה וזה כמה תוים, וכך ישבו ושרו'. ואורלנד משלים ומספר:

'זה היה אתגר. אני גם לא ידעתי איך להתחיל, כיון שלמעשה היה  הנושא ברור ומוזמן: על שושן. אז אמרתי לעצמי: את רוצה שאשיר לך זמר על שושן? בסדר. 'אשיר לך שיר עתיק נושן'. ואז התחלתי לספר את הסיפור. 'היה היו לפני שנים'. כיון שקבעתי שזה שיר נושן הייתי צריך לאמר 'היה היו'. וכך העניין התחיל. וכאשר היו לי ארבע השורות הראשונות על מפית – הרי לא היה לנו נייר אפילו, מיטייה לקח והחל ישר לכתוב. וכשהוא פחות או יותר גמר את הבית הראשון אני כבר סיימתי את הבית השני ואז – הפזמון החוזר. ככה נוצר השיר. וכעבור אולי איזה חצי שעה כבר שרנו. אח'כ שר השולחן שלידנו וכעבור שעה שרה כל 'כסית' וכעבור שבוע – כל הארץ'.  השיר השני היה 'לילה לילה'.

 על נסיבות הולדתו סיפר אורלנד (בתכנית הטלביזיה 'אלתרמניה'): 'אלתרמן ישב בבית קפה ושר ומלמל לעצמו: 'לילה, לילה לילה' במין ניגון מונוטוני. זעירא שמע זאת ואמר: 'מה אתה מגמגם? יש לך מלים? תן לי אני כבר אעשה מזה משהו'. כמעט בכוח השפיע אורלנד על אלתרמן לתת את המלים לזעירא. שבוע עבד זעירא על השיר ואז בא אל אלתרמן. כשהוא התחיל לשיר 'לילה לילה' אלתרמן חיבק אותו ואמר:''עכשיו יש שיר' '.

 גם לאחר קום המדינה המשיך זעירא להיות קשוב לנעשה בארץ אך במינון נמוך יותר, במידה רבה בגלל מצבו הבריאותי. בין השירים שכתב היו 'שיר שמח' (אם גם ראשנו שח', 'מה אומרות עינייך', 'הנה תמו יום קרב וערבו'  וגם המנון הנח'ל. שירו האחרון 'שיר לכותל' חובר כחודש לפני מותו למלים של אורלנד  אך הוא לא הספיק לסיים את כתיבת הלחן.

זעירא כתב לא רק שירי ם למבוגרים אלא גם שירי ילדים. בין השירים שכתב: בר-כוכבא (איש היה בישראל בר-כוכבא שמו), אורחת גמלים (דין דין דן, ציל ציל צלילים!  פנו דרך לגמלים)  ועוד, והמפורסם שבהם: 'פיל פילון'.

כתבו עליו ד'ר הרצל שמואלי ומרים גרוס-לוין:[3] 'רשימת שיריו של מרדכי זעירא מרשימה בארכה, אולם מרשים יותר ממנה הוא מספר השירים אשר הכו שרשים עמוקים בכל שכבות היישוב; חלק גדול מהם הפך להיות נכס מצלצל ואהוב, מקובל, מובן מאליו וזאת עד כדי כך שאין אנו יכולים לתאר לעצמנו את האווירה השגרתית בארץ כשהיא נטולת המרכיב ה'זעיראי'. דבר זה נכון הן לגבי ארץ ישראל בעבר והן לגבי ישראל בהווה.  בשיריו מעביר לפנינו זעירא יריעה רחבה של קורות העם בארץ: 'למולדתי', 'הבו לבנים', 'על גבעות שיך אבריק', 'חניתא', 'שיר הלגיונות', 'השיר לנח'ל', 'שועלי שמשון' ועוד. זעירא האדם מלווה בנפשו, ברוחו ובגופו קורות אלה, כשתגובותיו עליהן פורצות בדמות מנגינות. אם ירצה פעם מישהו לעסוק בנושא הקוסם של 'שחזור תולדות הישוב כפי שהן משתקפות בלחני הדורות' תהווינה מנגינות אלה אחד המקורות החשובים להבנת אווירתה המיוחדת של כל תקופה, כפי שהיא מתבטאת בתקוותיה,, צערה, התלהבותה, ערגתה לנוף או מסירותה לרעיון: 'תן כתף', 'עד אור הבוקר', הורה 'טוב', 'ליל גליל', 'כנרת', 'היו לילות', 'שני שושנים', 'לילה לילה', 'איה', האם יתואר הווי הארץ בלעדיהם? ...שיריו עמדו במבחן הזמן והפכו להיות נכס של תרבות לאומית, שירי עם מסוג השירים השגורים בפיהם של בני העמים שלא ידעו טעם גלות והרשומים לזכותם של יוצרים אלמונים'.

לפי משה בן שאול, מבחינה מוסיקלית חיפש תמיד את המקור אחר שורשים. בן שאול מפרט ואומר שזעירא חיפש אחר המקור הארצישראלי בצליל המזרחי, אבל למעשה היו שיריו מורכבים משלושה יסודות: 1) מן המלודיות של השירים המהפכניים הרוסיים; 2) מן הקירבה לרומנסה הרוסית שאותה ינק בילדותו; 3) מן התחושה הבריאה של הניב הישראלי החדש (סינקופה ומודוסים) שאותו פגש בראשית דרכו לארץ.

כתב עליו אליהו הכהן בהקדמה לספר שיריו של זעירא 'לילה לילה' : 'בהרצאות שנשא זעירא בפני עמיתיו הביע את המשאלה שמלחיני הארץ ישאבו את ההשראה ממעיינות המוסיקה היהודית וישתמשו ביצירותיהם בחומרים מהמקורות המגוונים של מנגינות העדות והשבטים ממזרח וממערב, בין אם אלו נגוני התפילה או טעמי המקרא, זמר חסידי או זמרת תימן. זעירא לא רק נאה דרש. את צלילי הפתיחה של 'שיר הכד' הלחין בעקבות נוסח 'אקדמות' לחג השבועות, ובשיר 'הבו לבנים' הטמיע צלילים מתוך ניגון חסידי ששמע בילדותו בבית-הכנסת בקייב. ביסודות אלה ראה גורם המפרה ומעשיר את הזמר העברי החדש.  על כך אמר אורלנד: 'אם יש קיבוץ גלויות במיתרו של כינור  - כינורו של זעירא היה זה'  '.

על ההערכה הרבה שחשו בני דורו של זעירא לעבודתו נוכל ללמוד מדבריו של משה וילנסקי שהיה המעבד והמנהל המוסיקלי של חברת התקליטים אחווה שבה נערכו ההקלטות הראשונות של שיריו של זעירא בשנים 1933-1934. (וילנסקי היה אז רק כשנה בארץ).  התודה וילנסקי שנים מאוחר יותר: 'בשנותי הראשונות בארץ כל שאיפותי וחלומותי היו להלחין כמו זעירא'.