יצחק אלגאזי

יצחק אלגזי (איזמיר, 1889 – מונטבידיאו 1950) היה אחד מהזמרים היהודיים הראשונים ממזרח הים התיכון שהוציא לאור מספר רב של תקליטים מסחריים, החל משנת 1909 ועד לשנות העשרים המאוחרות. ההקלטות שעשה, הן לשירים דתיים והן לשירים חילוניים, הן עדות רבת ערך ליצירה המוזיקלית היהודית-ספרדית בעשור האחרון של התקופה העותומאנית. בשנת 1938, ציין משה דוד גאון ש'אלגזי   נודע בכל ערי תורכיה וגם במקומות אחרים כ'נעים זמירות ישראל' '. לאחר מותו של אלגזי, האספן הנודע של השירים הספרדיים, יצחק לוי, כינה אותו 'הזמר הספרדי הגדול ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים' ו'נסיך המוזיקה היהודית-מזרחית'. את אלגזי העריצו לא רק יהודים אלא גם התורכים שהחשיבו אותו כאחד מגדולי המוזיקאים שלהם, וכבדו אותו בכינויים 'אפנדי' ו'הוקה'. לא רק היהודים והתורכים הכירו בו אלא גם הספרדים. הסופר חוזה מריה אסטרוגו תאר את ההתלהבות בה התקבל אלגזי על-ידי הגולים הספרדיים בניו-יורק בשנת 1940: ' הזמר הגדול של הרומנסות, דון יצחק אלגזי הידוע כ'זמיר' הודות לקולו המופלא.... ביקר את החוג הספרדי בניו-יורק. בקרב חברים אנדלוזים וארגוניים, הוא התבקש לשיר משהו מה  judería española  הקהל התלהב במידה כה רבה שהוא נאלץ לשיר במשך שעתיים'...

אלגזי נולד באיזמיר ב 24.4.1889. הוא היה בנם של סלומון אלגזי ושרה מזרחי, צאצא למשפחה עתיקה ומכובדת מאיזמיר ששורשיה מגיעים עד לסלומון בן אברהם אלגזי שחי בין השנים 1610-1683. יצחק היה דור שלישי לשושלת חזנים יחד עם סבו חיים מנחם אלגזי ואביו סלומון 'בולבולי' (זמיר) אלגזי. אלגזי חונך באטמוספירה תוססת מאופיינת בקונפליקט בין נורמות דתיות מסורתיות וחשיבה והתנהגות מודרנית שהשפיע על הקהילות היהודיות באימפריה העותומאנית. הוא קיבל השכלה בעלת זיקה אירופאית בבתי הספר של אליאנס וגם השכלה אורתודוקסית בתלמוד תורה. מאוחר יותר הוא למד  בישיבת הילל אצל הרבי אברהם פלח, הרב הראשי של איזמיר ואחד מהמשכילים החשובים ביותר של יהדות תורכיה.

אלגזי למד מוזיקה ליטורגית יהודית אצל אביו סלומון ששימש לו כמודל, ומוזיקה קלאסית תורכית עם המלחין היהודי העותומאני שם טוב שיקיאר (1840-1920). בגיל צעיר הוא הצטרף למקהלה של בית הכנסת הפורטוגלי. מלבד מוזיקה תורכית, אלגזי  היה גם בעל ידע במוזיקה האירופאית, זאת דרך מוזיקאם אירופיים, להקות אופרה וקבוצות מוזיקאים, רובם מצרפת, שהגיעו לעיתים קרובות לאיזמיר והופיעו בפני הקהל היהודי. בשנת 1908 הוא התמנה לחזן בבית הכנסת המרכזי באיזמיר, בית-ישראל. אף כי בני הקהילה היהודית באיזמיר הכירו בכשרונו המוזיקאלי יוצא הדופן הוא סבל מקשיים כלכליים בצעירותו והיה צריך להשלים את הכנסתו במתן שיעורים פרטיים במוזיקה לילדים.

בעקבות המהומה בעקבות מלחמת העולם הראשונה וכיבוש איזמיר בידי היוונים בין השנים 1919-1922 הקהילה היהודית המקומית סבלה ממשבר חריף. המנהיגות שלה נאלצה לעזוב את תורכיה בגלל החשד ששיתפו פעולה עם היוונים. האבטלה והחיפוש אחר אופקים חדשים דחפו את אלגזי, ב1923 לאיסטנבול בברכתו של הרב הראשי של תורכיה, רבי חיים בז'ראנו. אלגזי מונה לחזן ומנצח מוזיקאלי בבית הכנסת האיטלקי ברובע גאלאטה, בית-כנסת הידוע בפעולותיו המוזיקליות המפותחות. בזמן שהייתו באיסטנבול, בין השנים 1923-1933, אלגזי היה פעיל בשדה החינוך היהודי ובעיצוב היחסים בין הקהילה היהודית והרפובליקה התורכית. הוא היה מליץ יושר נלהב לאבי הרפובליקה ומייסדה , מוסטפה קאמל אתאתורך. אלגזי תמך ברעיונות המודרניזציה שלו. תודות לידע הרחב שלו, בין השאר בתחומי מוזיקה, ספרות, היסטוריה ופילוסופיה, אלגזי מצא את מקומו בין אינטלקטואלים התורכיים הצעירים אתם נהג אתאתורך להתייעץ שעות ארוכות. יתרה מכך, אלגזי שר בפני אתאתורך בארמון הנשיאותי בדולמה באצ'ה והירצה בפניו על הסטוריה ומוזיקה אמנותית.

קרבתו יוצאת הדופן של אלגזי לחוגי השלטון לא היתה מתגמלת תמיד. המדיניות של אתאתורך  שהעדיפה תורכים על בני מיעוטים במשרות ממשלתיות, חיסלה למעשה כל אפשרות של מוביליות חברתית לאנשים כמו אלגזי. יתכן גם שהנטיות הציוניות הבולטות של אלגזי ומסירותו לדת היהודית היו בעוכריו בחייו ברפובליקה התורכית החדשה.

חוסר היציבות הזו הביאה להחלטתו לעזוב בשנת 1933 את תורכיה ולעבור לפריז. שם הוא שימש כחזן בבית הכנסת הספרדי ברח' סנט לאזאר. בד בבד הוא השלים את חוק לימודיו בסמינר לרבנים. למרות כל פעולותיו הוא לא מצא את מקומו בפריז, מקום בו יוכל לפתח את יכולותיו מלבד פעולותיו כחזן.

בספטמבר 1935 אלגזי שימש כחזן בקהילה הספרדית של מונטבידיאו  באורגוואי. מספר רב של חברי קהילה זו הגרו מאיזמיר עובדה שעזרה לבסס את קשריו של אלגזי עם הקהילה. אחרי ביקור ראשון זה הוא הוזמן לגור מגורי קבע במונטבידיאו ולשמש כמנהיג רוחני של הקהילה הספרדית המקומית. רחוק ממקום הולדתו וממרכזים ספרדיים חשובים באירופה, הוא מצא באורוגוואי קהילה צעירה שהיתה מוכנה לקבל את מנהיגותו. הוא הופיע כחזן בקהילות  היהודיות של ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה.

אלגזי עזר לקדם את הענף הלטינו אמריקני של התנועה הציונית, עזר ביישוב מחדש של פליטי השואה, באיסוף תרומות מטעם המגבית היהודית ובביסוס הפדרציה הספרדית העולמית.

פעילותו הנמרצת עזרה להציל יהודים ולקדם את את המדיניות האנטי נאצית של שלטונות אורוגוואי. ביתו של אלגזי שימש כמחסה לפליטים יהודיים מאירופה שהגיעו לאורוגוואי שם ארח אותם ועודד אותם.  בתחילת 1944 יסד יחד עם מנהיג ספרדי אחר , יעקב חזן, את הועדה הפרו-פלשתינית באורוגואי. מטרת הועדה היה לגייס דמויות פרו-פלשתיניות לא יהודיות כדי לקדם את המטרה הציונית. בהמשך, ועדה זו היתה פעילה בהשגת מחוייבות של אורוגוואי למען הקמת המדינה היהודית בפלשתינה.

אלגזי נפטר בביתו אחרי שבץ פתאומי ב3.3.1950. ניתן לראותו כחוליה האחרונה בשרשרת של משוררים-מזוקאים בתורכיה שהחלה בחצי הראשון של המאה השש-עשרה. הם יצרו תרכובת של מוזיקה תורכית עותומאנית ושירה עברית שהיתה הד לסינתזה שבין התרבות המוסלמית והתרבות העברית בספרד של ימי הביניים. אלגזי כתב שירה עברית דתית והתאים אותה למוזיקה קלאסית תורכית. שירים אלה, שדמו במבנה ובסגנון לשירים של קודמיו מורכבת מארבעה בתים שבהם ארבעה משפטים קצרים או של ארבעה משפטים ארוכים בלבד , תמיד עם האקרוסטיכון 'יצחק'.

אלגזי הקליט בעיקר לסניף התורכי של חברת התקליטים הבריטיים קולומביה, חברה שהיתה בין הגדולות והפעילות במזרח התיכון בעשרים השנים הראשונות של המאה העשרים. חברה חשובה נוספת שבמסגרתה הקליט אלגזי היתה חברת 'אודיאון'. ברוב ההקלטות שלו מלווה אלגזי על-ידי עוד ובמספר אחרות על-ידי קאנון. מלוויו היו מבין הטובים ביונגנים באיזמיר ואיסטנבול.

סגנון השירה של אלגזי בהקלטות שלו  מאופיין באיכות נאזאלית, עם העדפה של שירה במנעד גבוה ופאלסטו, השתהות לשם נשימה על צליל אחד, ויבראטו כבד, ומעברים מהירים וירטואוזייםבין המנעדים. אלגזי בורך בקול טנור שכונה על-ידי התורכים 'קול אישה' שנחשב כבעל ערך אסתטי רב.

ההקלטות של אלגזי מתחלקות לארבע קטגוריות: מוזיקה ליטורגית, שירי מפטירים, שירים דתיים ושירי עם בלאדינו. סיווג זה מבוסס על קריטריונים פונקציונאליים ולינגויסטיים. הקטגוריות משקפות את הקונטכסט החברתי שבו התפתחו הרפרטוארים השונים של היהודים הספרדיים בתורכיה: הליטורגיה הנורמטיבית של בית הכנסת, מאורעות פאראליטורגיים, ארועים ממעגל החיים וחגיגות חברתיות שהיו בבתי קפה שפרחו ברבעים היהודיים של הערים העותומאניות בסוף המאה התשע-עשרה. (מתוך הערותיו של פרופ. אדוין סרוסי לתקליטור השירים של  אלגזי).