ויקטור אולמן נולד בטשן (כיום צ'סקי טשין), צ'כיה, ב-1 לינואר, 1898. אביו היה קצין בצבא האוסטרי האימפריאלי שהוצב בטשן. ב-1909, עברה משפחת אולמן לוינה, שם החל וויקטור ללמוד תאוריה של המוסיקה עם ד'ר ג'וזף פולנאור. ב-1918, נרשם לאוניברסיטת וינה ללימודי משפטים ובמקביל למד פסנתר באופן פרטי עם אדוארד סטוארמן. עוד באותה שנה, הצטרף לקורס ההלחנה של ארנולד שנברג שם הכיר את אלכסנדר פון זמלינסקי, אשר ב-1920 הציע לו עבודה כמנהל מקהלה וקורפטיטור (פסנתרן חזרות) בתיאטרון הגרמני בפראג. תחילה, עסק אולמן בהדרכה ווקאלית לזמרים ולאחר שנה הורחב תחום האחריות שלו גם לניצוח. לעיתים גייס זמלינסקי את עזרתו של אולמן להפקות גדולות של אגודת הזמרים הגרמנית. בתקופה זו ביצע אולמן לראשונה חלק מיצירותיו המוקדמות, כגון 'שבעה לידר' (Sieben Lieder) לפסנתר (בוצעה ב1923), אוקטט (1924), מוסיקה למחזה של 'קריידקרייס' (Kreidekreis) של קלאובונד (1925) ופנטסיה סימפונית (1925).
בסתיו 1927, עבד אולמן לזמן קצר כמנהל מוסיקלי באוסטי נד לבם. לאחר עונה אחת עבר לפראג אך בשנתו הראשונה שם לא הצליח להשיג משרה קבועה. בין השנים 1929-1931, עבד ב'שאושפלהאוס' בציריך בתור מנצח ומלחין של מוסיקה לתיאטרון. בתקופה זו הפך מעורב בתנועה האנתרופסופית מבית רודולף שטיינר ובעקבות כך פסק מפעילות מוסיקלית למשך שנתיים. זאת למען ניהול חנות ספרים אנתרופסופית – 'נובאליס' – בשטוטגרט.
ב-1933 שב אולמן לפראג ולחייו כמוסיקאי עצמאי. בנוסף על עבודה בהוראה ובביקורת מוסיקה פעל באגודה הבינלאומית לחינוך מוסיקלי (Internationale Gesellschaft für Musikerziehung) של לאו קסטנברג כמו גם באגודות מוסיקה אחרות שפעלו בפראג. החל מ-1935, התחיל ללמוד קומפוזיציה ברבעי טונים בהנחיית המלחין הצ'כי אלואיס הבה. ב-1934, קיבל אולמן את פרס 'הרצקה' על יצירתו 'וריאציות שנברג', שהולחנה ב-1925 ועובדה מחדש לתזמורת. שנתיים לאחר מכן, קיבל את אותו הפרס על האופרה 'נפילתו של האנטיכרייסט' (Der Sturz des Antichrist). אולם, לאחר מספר ניסיונות כושלים לביצועה בוינה ובפראג האופרה, בסופו של דבר, לא הוצגה.
ב-8 לספטמבר, 1942, גורשו אולמן ואשתו השלישית אליזבת', לגטו טרזינשטאט. למשך זמן קצר, הוא חי בקרבה לשתי נשותיו הקודמות ואחד מבניו אשר נשלח לטרזינשטאט במשלוח קודם. שני ילדיו מנישואיו השניים הצליחו לברוח לשוודיה ולאחר מכן לאנגליה באחד מהמשלוחים ההומניטריים הספורים שהתירו הגרמנים.
במהרה נעשה אולמן לאחת מהדמויות המרכזיות בחיי המוסיקה של גטו טרזינשטאט. בתקופה בה פעל, פעילות מוסיקלית ותרבותית עודדה באופן רשמי על ידי בכירים נאצים. לאור זאת הוא מונה לפרייצייטגשטלטונג (Freizeitgestaltung – הנהלה של פעילויות לשעות הפנאי) כמבקר מוסיקה ומארגן חזרות מוסיקליות. למרבה המזל, רבות מהביקורות שכתב על הופעות ומוסיקאים השתמרו והן שופכות אור על ההווי והמשתתפים בחיי המוסיקה בטרזין. עבודתו בפרייצייטגשטלטונג לא דרשה ממנו זמן רב ואפשרה לו להשקיע את כוחותיו בדברים אחרים. בנוסף על חובותיו הרשמיות, אירגן אולמן מספר גדול של קונצרטים בחסות ה'סטודיו למוסיקה חדשה' – קבוצה לא רשמית אותה ייסד על מנת לתמוך במוסיקאים שנשלחו לטרזינשטאט ולאפשר ביצוע של עבודותיהם בפני קהל.
השנים 1942-1944 היו הפורות ביותר עבורו כמלחין: הוא כתב 16 יצירות ידועות ו-4 נוספות שכנראה נעלמו או לא הושלמו. עבודותיו מטרזין כוללות: רביעיית מיתרים מס' 3 (1943), סונטות 5-7 (1943-1944), 'הקיסר של אטלנטיס' (Der Kaiser von Atlantis) (1943), 'שלושה שירים' לבריטון ופסנתר, 'סתיו' (Herbst) לקול, כינור, ויולה וצ'לו (1943), 'אדם ויומו' (Der Mensch und sein Tag) לקול ולפסנתר (1943), 'שני שירים סיניים' (1943), 'הולדרלין לידר' (Hölderlin Leider) (1943), 'ברזולינקה' (Brezulinka) שלושה שירים לקול ופסנתר, 'וונדלה בגן' (Wendla im Garten) לקול ופסנתר (1943), 'פנטזיית ערב' (Abendphantasie) לקול ופסנתר (1944), 'תמיד במרכז' (Immer in Mitten) למצו-סופראן ופסנתר (1943), 'שירים לילדים צרפתיים' (Chansons des enfants françaises) (1943). רשימה זו אינה מלאה, אך מלמדת על פוריותו ההלחנתית של אולמן בטרזינשטט. מכיוון שבגטו היה מחסור בפרטיטורות, יצירותיו היו מקור אדיר לרפרטואר ביצועי. למרבה המזל, כתבי היד של אולמן מטרזין השתמרו על ידי פרופסור אמיל אוטיץ שהעביר אותם לה.ג. אדלר לאחר המלחמה.
עניינו של אולמן במוטיבים יהודיים עלה לראשונה בשהותו בטרזין והוא הלחין מספר שירים עבריים למקהלות שונות שפעלו במחנה. עבודתו הגדולה ביותר בגטו, היא ללא ספק 'הקיסר של אטלנטיס' שנכתבה ל-5 זמרים ותזמורת של 13 נגנים. הצגת הבכורה הייתה אמורה לעלות בסתיו 1944 בגימנזיום 'סוקולובנה', אך בוטלה עקב גירושים רבים לאושוויץ באוקטובר של אותה שנה. אולמן עצמו גורש לאושוויץ ב-16 לאוקטובר, 1944, באחד מן הגירושים ההמוניים ומת בתאי הגזים יומיים לאחר מכן.
לביוגרפיה נוספת בעמותת OREL (אנגלית), לחץ כאן
לביוגרפיה נוספת באתר, Music and the Holocaust (אנגלית), לחץ כאן
למאמר ב-The Guardian על תחית האופרה, הקיסר של אטלנטיס (אנגלית), לחץ כאן
