על אף שמילים רבות נכתבו אודות תרומתו המוסיקלית הרחבה של המלחין היהודי-איטלקי סלומון דה רוסי, לא הרבה ידוע על חייו. המידע המועט שאנו כן יודעים לוקט מתוך אזכורים לתשלום משכורת מחצר מנטובה, מכתבים מאת שני דוכסים שמשחררים את סלומון דה רוסי מהחיוב ללבוש תג צהוב, ואזכורים להשתתפותו בתאטרון העברי. שנת הלידה המשוערת שלו היא ככל הנראה 1570. מספר חוקרים משערים שסלומון דה רוסי היה בנו של ההיסטוריון היהודי הידוע עזריה דה רוסי, אך זה נראה בלתי סביר לאור טענת עזריה בספרו 'מאור עיניים' (מנטובה, 1573) שאין לו אף בן ששרד.
רוסי החל לשרת את הדוכס וינצ'נזו הראשון בשנת 1587, בהתחלה כזמר וככנר, ולאחר מכן כמוביל אנסמבל שכלל בעיקר מוסיקאים יהודיים. בעוד ששתי יצירותיו הראשונות מוקדשות לדוכס וינצ'נזו גונזאגה והשלישית למרקיז מפלזולו, חבר בולט בחצר מנטובה, אין להניח שרוסי נהנה מתפקיד קבוע עם המוסד המוסיקלי בגונזאגה. רוסי היה שכיר וקיבל תשלום מהחצר כ''פרילנס'' עבור הופעותיו באירועי החצר ועבור יצירותיו הקוליות והכליות. למרות שנראה כי סלומון רוסי הוערך רבות על ידי וינצ'נזו, הערכה שבוטאה בצו הדוכס לשחרר את רוסי מהצורך לענוד תג צהוב, לרוסי לא הייתה שום תקווה להשיג משרת חצר קבועה, פריבילגיה שנשמרה כמעט בבלעדיות למוסיקאים נוצרים.
רשת התומכים של רוסי התרחבה מעבר לחצר מנטובה, וכללה את פאולו אדריאסי (הרוזן מרודוס), פרדריקו רוסי (הרוזן מסאן סקונדו) ואלסנדרו פיקו (הנסיך ממירנדולה). דמויות אלו היו יחסית שוליות בכוחן והשפעתן, ויכלו להציע לרוסי רק העסקה זמנית ותפקידים מזדמנים. מלבד פטרוניו הנוצריים של רוסי, הוא חיפש גם תמיכה והגנה משני דמויות יהודיות חשובות במנטובה: משה סולם והרב לאון דה מודנה. סולם סיפק לרוסי תמיכה כלכלית, בעוד שדה מודנה הציע הדרכה רבית והגנה. רוסי היה גם עמוד תווך בחיי התאטרון במנטובה, בעיקר דרך המעורבות שלו עם קבוצות תאטרון יהודיות שהיו פעילות בגטו היהודי, כמו גם עם קהילות נוצריות ובחצר.
ניתן לשער שמעורבותו של רוסי עם התאטרון שימשה כאחד מהמקורות העיקריים שלו לקשרים מקצועיים. תאוריה זו נתמכת חלקית ע''י מכתב מקרלו רוסי לדוכס ב27 לפברואר 1608 המדווח על מינוי סלומון כמלחין מוסיקת הרקע עבור הקומדיה של גוארנרי '' L’idropica '' , שהועלתה כחלק מהחגיגות לכבוד נישואי פרנצ'סקו גונזאגה למרגרט מסאבוי.
לסלומון דה רוסי היה גם עניין גדול בהלחנת מוסיקה ליטורגית. הוא עמד כנגד האוטוריטה הרבנית של דה מודנה והשפיע להענקת לגיטימציה לרפורמות שהציע למוסיקת בית הכנסת. הוא רצה להכניס פוליפוניה לתוך תפילת בית הכנסת, מציג מעבר משמעותי מהמלודיות המונופוניות המסורתיות לליטורגיה וקריאת כתבי הקודש. רוסי השתמש בסגנון הקונטרפונקט הפוליפוני הרווח במוסיקה האמנותית האיטלקית כבסיס לסידורי תפילה חדשים אלו. דה מודנה פרסם הסכמה בשנת 1605 עם הרשאתו להכנסת פוליפוניה לתוך תפילת בית הכנסת, שבלעדיה רוסי ככל הנראה לא היה מצליח להמשיך ברפורמה שלו למוסיקה ליטורגית.
יצירתו של רוסי הגיעה לשיאה באוסף של 33 סידורי תפילה פוליפוניים של מזמורים, תהילים ושירי בית כנסת בעברית, אוסף שנקרא ''השירים אשר לשלמה'' (1622-3) ונערך בידי הרב דה מודנה. יצירתו של רוסי משכה תשומת לב רבה במחקר על מוסיקה אמנותית יהודית והיסטוריית המוסיקה היהודית שצץ ועלה אצל אינטלקטואלים ממרכז ומערב אירופה במאה ה19.
וולף ג'לינק, דרשן בטמפל לאופולדשטסטר בוינה, היה הראשון לסקור את עבודתו של רוסי בקטע קצר שפורסם בשנת 1861 ב'בן חנניה', כתב עת שהוקדש לתאולוגיה יהודית, ונערך ופורסם ע''י הרב לאופולד לב מסגד (הונגריה).
בעקבות פרסום זה, גברה התעניינותו של החזן והמלחין הפריזאי סמואל נאומבורג בספרו של רוסי 'השירים אשר לשלמה'. נאומבורג השקיע רבות כדי לאסוף את כל חלקי הפרטיטורה של רוסי, שהייתה מפוזרת במספר ספריות לאורך אירופה המערבית. ברגע שהפרטיטורה המלאה הושלמה, נאומבורג ערך את החומרים ופרסם 30 מתוך 33 היצירות המקוריות, ביחד עם אוסף מדריגלים של רוסי, תחת הכותרת 'קנטיגס דה סלומון רוסי'. בעקבות הפרסום של נאומבורג, 'השירים אשר לשלמה' של רוסי זכה לפופולריות מחודשת בבתי כנסת לאורך אירופה המעברית ובארצות הברית
קישורים:
פרטיטורות:
תפילה מקודשת/סלומון רוסי: ''אוסף מתוך 'שיר השירים אשר לשלמה' מאת רוסי, מעובד כסדר לחזן, מקהלה, ועוגב, עם תעתוק המילים מעברית''
סלומון רוסי - Complete Works (אופרה אומניה)
מאמרים:
די מאורו, גרציאלה. מוסיקאים יהודים איטלקיים במסורות מוסיקליות מערביות. בטאון מוסיקה וליטורגיה יהודית. 1989-1990. עמ' 44-51
הרן, דון. מסורת וחדשנות במוסיקה יהודית של הרנסאנס המאוחר. בטאון מוסיקולוגיה. 1989. עמ' 107-130
