נועם שריף

נועם שריף (נולד בתל אביב, 1935. גר בסביון, ליד תל אביב). מלחין, מנצח ומרצה. שריף הוא המלחין הישראלי המפורסם היחיד של דורו שגם פיתח קריירה כמנצח; כמנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית הקיבוצית (1973-1982), והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון (1989-1995). 

הוא לימד תזמור בבית הספר הגבוה למוסיקה קולון (1983-6), ונתן קורסים בניצוח באוניברסיטת מוצרטיאום בזלצבורג, ושימש כראש האקדמיה למוסיקה רובין באוניברסיטת תל אביב (1998-2000), שם לימד במשך מספר עשורים והפך לפרופסור בשנת 1990. 

מאז הבכורה שלו כמלחין בן 22, עם פרלוד פסטיבל 1957 שבוצע באותה שנה ע''י התזמורת הפילהרמונית הישראלית תחת לאונרד ברנשטיין, הוא כתב מעל 25 יצירות גדולות לקול ולתזמורת, ומספר דומה של יצירות קאמריות וסולו. 

הלחנותיו, המושפעות ממורהו בן חיים, נעות מקלאסיות קלות, מבוססות על נעימות עממיות (מוקדם בקריירה), אל יצירות עם צבירי צלילים (קלאסטר), מיקרוטונים ואפקטים אלאטוריים (מספר יצירות בשנות השישים המאוחרות), ועד לפרשנות אישית ומקומית של ניאו פוסט-רומנטיקה. 

יצירותיו הגדולות כוללות הלחנות לתזמורת, כדוגמת: סוויטה ישראלית (1967), מאי קו משמע לן… (1976), ווריאציות לה פוליה (1984), עקדה (1997); קונצ'רטו: שיר השירים (חליל, 1981), כינור (1986), סקרלטינה (פסנתר, 1994), צ'לו (1996); ויצירות לקול ותזמורת, כדוגמת הטרילוגיה שלו: מחיה המתים (1985), פסיון ספרדי (1992) ותהילים של ירושלים (1995). 

שריף גם ידוע ומופיע לעיתים קרובות בגרמניה. יצירותיו מפורסמות ע''י המכון למוסיקה ישראלית והמו''ל הגרמני פטרס.

 

לאתר הרשמי של נועם שריף (אנגלית), לחץ כאן