משה ברגובסקי

משה ברגובסקי נולד באוקראינה והיה חשוף למוזיקה ליטורגית בגיל צעיר שכן אביו היה מורה בביה'ס היהודי למוזיקה בקייב ובעל קורא. ברגובסקי החל בלימודי המוזיקה הפורמליים בקונסרבטוריונים של קייב ולנינגראד שם למד קומפוזיציה אצל שטיינברג ויבורסקי. בשנת 1917 נתבקש לקטלג ולנתח את החומר שנאסף על-ידי המשלחת האתנוגראפית של אנסקי. בשנת 1919 ברגובסקי יסד וניהל את המחלקה לתרבות יהודית בקייב ושימש כמנהל עד שהמחלקה נסגרה בשנת 1921. יש דיווחים שונים לגבי פרטים אישיים ומקצועיים של חייו בין השנים 1930-1948. האנציקלופדיה יודאיקה (1971:600) מדווחת שהוא היה ראש הענף האתנומוזיקולוגי לתרבות יהודית פרולטארית של האקדמיה האוקראינית למדעים בין השנים 1930-1948. במהלך תקופה ארוכה זו הוא פעל לאיסוף כתבי יד והקלטות שנאספו על-ידי הליגה לתרבות, אנ-סקי, יואל אנגל ועבודת השדה שלו עצמו. יואכים בראון בספרו Jews and jewish Elements in Soviet Music מציע לוח זמנים הסטורי אחר. בראון מבסס את קביעותיו על כתב יד אוטוביוגראפי שהובא לאחרונה לישראל על-ידי אהרון וינקובצקי שעבד בארכיון ברגובסקי בלנינגראד. על-פי כתב יד זה ברגובסקי היה ראש המחלקה למוזיקה עממית בין השנים 1928-1936. אז עבר למחלקה לפולקלור של הקונסרבטוריון של קייב., ובין השנים 1941-1949 הוא פעל כמנהל המחלקה למוזיקה עממית של המחלקה לתרבות יהודית של המכון לספרות באקדמיה האוקראינית למדעים. בלי להתייחס לכרונולוגיות הסותרות הללו, בשנת 1946 ברגובסקי הקים ספרייה שבה למעלה מ7000 פריטים והתקדם בצורה משמעותית באוסף בן חמשת החלקים שלו של מוזיקה יהודית מזרח אירופית. לא ברור איזה חלק מהאוסף הזה אבד במהלך מלחמת העולם השנייה, אך כל מה שנשאר מאוכסן במכון לתאטרון, מוזיקה וקולנוע בלנינגראד. 'שירי עם אידיים', הכרך השני של ברגובסקי, המוקדש לשירי העם האידיים הושלם והודפס בשנת 1938 אבל מעולם לא הוצא לאור. ההגהות האישיות של ברגובסקי לכרך זה נמצאו במכון YIVO למחקר יהודי בניו-יורק בשנת 1981. כרך זה כולל הקדמה ארוכה שנכתבה על-ידי ברגובסקי והוקדשה לדיון ביקורתית למצב של חיבור מוזיקה אמנותית פאן-יהודית ומחקר של שירים ונעימות יהודיות עממיות. בהקדמה שלו ברגובסקי טוען שאין משהו אחיד במה שמכונה מוזיקה עממית יהודית בכל מה שמתייחס לתוכן, נושאים וביטוי. הוא גם טוען שהמלחין או החוקר הבורגני אינו רוצה לבחון מוזיקה עממית פופולארית בהתפתחותה ההיסטורית ובמקום זאת הוא מחפש 'אוצר אתני נצחי '. במילים אחרות כדי לתמוך ברעיון של מוזיקה אמנותית לאומית פאן יהודית, המלחין האמנותי או החוקר מתעלם מכך שהפולקלור היהודי הוא לא קבוע וגם אינו תמידי ומשתמש באלמנטים המוזיקליים שמתאים לאידיאה שלהם של 'צליל לאומי יהודי'. ברגובסקי מזהה שתי אסכולות של מלחיני מוזיקה יהודית אמנותית: פופוליסטים ליברליים זעיר בורגנים (אנגל, קיסלהוף וכו') וציונים פקידותיים בורגנים (סמינסקי, אידלסון וכו'). הוא מסביר שהראשונים מכירים בחשיבות ובערך האמנותי של הפולקלור החילוני, כמו שירי אהבה ושירי ערש בעוד האחרונים מתמקדים, כמעט באופן בלעדי על שירים עבריים דתיים. הוא מבקר את הדעה המרכזית של המחנה הפקידותי-ציוני שמוזיקה עממית חילונית הושחתה על ידי תרבות הגולה ולכן אינה מקור טהור שיכול לשמש כבסיס לתרבות מוזיקלית יהודית חדשה. גישתו של ברגובסקי לחקר המוזיקה היהודית בכללה, ומוזיקה עממית בפרט, מנוגדת בצורה בולטת לזו של אידלסון, סמינסקי והאסכולה הקלריקלית-ציונית. הוא מאמין שה'אללמנטים השאולים' מתרבות הגולה העברו ונכנסו למוזיקה העממית היהודית כדי לשרת את האידיאולוגיה היהודית המשתנה. בדרך זו, 'אלמנטים שאולים' לא היו תוספות זרות אלא שינויים שאומצו והתפתחו מפרספקטיבה יהודית ייחודית.לדעת ברגובסקי ההשפעה של תרבות הגולה היא חלק אינטגראלי של המוזיקה היהודית בהתפתחותה ההסטורית, לא כוח זר שיש לנפותו כדי לגלות את המקור הטהור והמשותף לכל המסורות המוזיקליות היהודיות. ברגובסקי גם מקונן על חוסר תשומת הלב לשירי העם של הפועלים ושל המהפכה. הוא מקדיש חלק גדול של ההקדמה שלו לדיון והצגה של שירים אלה. הוא מחלק את הז'אנר הזה לשתי קטגוריות עיקריות: 1. שירים שנוצרו לפני התארגנות העובדים 2. שירים שנוצרו כדי לשרת את של העובדים המהפכנים המאורגנים. באוסף עצמו, ברגובסקי כולל 83 שירים עממיים מהפכניים, שאותם הוא מחלק לקבוצות הבאות: שירים על עבודה, ניצול ועוני, שירים והמנונים מהפכניים ונעימות לשירים מאת וינצ'בסקי, אדלשאט ואחרים. הוא גם כולל שירים על חיי יום יום, חיילים ומלחמה כדי להבהיר מה הפולקלור של הפועלים הכניס למוזיקה היהודית העממית.