מיכאל גנסין

גנסין נולד ברוסטוב שעל הדון, הוא היה בנו של הרב המקומי. החל את חינוכו המוזיקאלי אצל החזן גרוביץ ואצל הפסנתרן אוסק פריץ' במכון הטכני של רוסטוב. בהמשך למד קומפוזיציה בקונסרבטוריון של פטרסבורג אצל המורים ליאדוב, גלזונוב ורימסקי קורסקוב. אחרי מסעות ולימודים בכל רחבי אירופה, גנסין חזר לרוסטוב שם שימש כמורה לקומפוזיציה בביה'ס הממלכתי. אחרי עשר שנים נסע לגרמניה כדי לעזור ליסד את בית ההוצאה יבנה יחד עם חברו יוסף אחרון. יחד עמלו לארגן מחדש את הפעילות של החברה לזמר עממי יהודי. שלא כמוזיקאים אחרים שהיו חברים באותה חברה, גנסין החליט לחזור למוסקבה ולקבל משרה של פרופסור לקומפוזיציה בקונסרבטוריון של מוסקבה. בהיותו במוסקבה הצטרף לפקולטה של אקדמית גנסין שנוסדה על ידי אחיותיו ילנה, יבגניה ומריה. בין השנים 1935-1944 גנסין לימד גם בקונסרבטוריון של לנינגראד היכן שבהמשך היה ראש המחלקה לקומפוזיציה. הנסיון הפדגוגי הרחב של גנסין הוביל ליצירת סגנון מיוחד של הוראת קומפוזיציה, סגנון שנעשה בו שימוש נרחב עד היום במקומות רבים בעולם. גנסין היה גם מלחין פורה בזכות עצמו, שעשה שימוש במנגינות יהודיות עממיות כבסיס תמטי לבודותיו. הוא אמר על השימוש במוטיבים יהודיים: 'אלמנטים של מוזיקה יהודית שבו את רגשותי המוזיקליים ואת דמיוני עד כדי כך שאפילו כשלא נתבקשתי לחפש סגנון יהודי אלמנטים כאלה הופיעו ביצירותי'. כמה מיצירותיו המכובדות ביותר מאותה תקופה 'יהודית' כוללות: את האופרה 'נעורי אברהם' (1921-1923), 'המכבים' (1921), עבודות סימפוניות, 'שירים מהארץ הנושנה' (1919), 'התזמורת היהודית בנשף של העיר ביליף' (1926), ומחזור השירים 'מוטלה הג'ינג'י' (1926-1929), ו'שיר השירים' (1922). בשנות השלושים גנסין העביר לאט לאט את המיקוד מהחומר התמטי היהודי והתחיל להכניס מוטיבים עממיים אחרים. עם השינוי הזה של הסגנון הקומפוזיטורי חלה ירידה בפרודוקטיביות שלו. בנוסף לקריירה של ההוראה וההלחנה גנסין פרסם מספר ספרים על קומפוזיציה ומחקר על חיי רימסקי קורסקוב ויצירתו.