נולד בקלוז' שבהונגריה דאז היום ברומניה, בשנת 1907; היגר לפלשתינה ב-1938 וחי בתל אביב עד מותו ב-1964. מלחין, פסנתרן ומנצח וכן מבקר, מסאי, מתרגם, מורה מוערך ומרצה היה האידיאולוג המוביל של המוסיקה הישראלית. בוסקוביץ' היה בעל השפעה ניכרת על הדור השני של המלחינים הישראלים, זאת בשל רעיונותיו המעמיקים ודעותיו המנומקות בנוגע לזהות לאומית במוסיקה ישראלית.
בוסקוביץ' למד עם נדיה בולנז'ה ופול דיקא וביצוע של יצירתו 'סוויטה על שירי עם יהודים' על ידי התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית היווה זרז לעלייתו ארצה. בוסקוביץ' הוא אחד ממייסדיו ומוריו הראשונים של הקונסרבטוריון הישראלי והאקדמיה למוסיקה בתל אביב (1944-1964). בין מפעליו הרבים היה מבקר מוסיקה חשוב בעיתון 'הארץ' (1956-1964). מיד עם עלייתו היה בוסקוביץ' לתומך נלהב בסגנון המקומי תוך הדגשת חשיבות התאמתם של ביטויים מוסיקליים לרוח הזמן והמקום (ארץ-ישראל, כחלק מהמזרח התיכון) ביצירה מוסיקלית.
פרשנותו לביטויים אלו השפיעה על המוסיקה הישראלית וגררה מנעד רחב של תגובות, הנע בין תומכים נלהבים למתנגדים מושבעים. במהלך שנות ה-40' וה-50' של המאה הקודמת הטיף בוסקוביץ' לסגנון מקומי ייחודי אשר ישלב בין מסורת מערבית וים תיכונית תוך דגש על מודוסים, צורות, טקסטורות, מקצבים ותזמורים 'מזרחיים'. דוגמא לכך הם המקאמת הערבי, התקסים והנובה. אלמנטים מוסיקליים בולטים נוספים בהם השתמש היו הטרופוניה, מקצבים ומשקלים אי-זוגיים ומתן העדפה לכלי נשיפה מעץ ולכלי מיתר והקשה בשל אופיים המתאים. בין יצירותיו המפורסמות ניתן למנות את היצירה המשפיעה 'סויטה שמית' (פסנתר או תזמורת, 1945), 'קונצ'רטו לאבוב' (1942), 'אדוני רועי' (אלט ותזמורת, 1943) והקנטטה 'בת ישראל' (1961). בעבודותיו המאוחרות אימץ בוסקוביץ' טכניקות סריאליות אותן ביסס על תאים מלודיים קישוטיים. דוגמה לכך ניתן לראות ב'קונצ'רטה דה קאמרה' (1961). ביצירתו האחרונה והלא גמורה, 'שמות' (1964), הגה רעיונות חדשים הנוגעים לשימוש במקצבים מן השפה העברית.
ספרם המקיף של הירשברג ושמואלי כולל ביוגרפיה, סקירה אידיאולוגית וניתוח סגנוני של בוסקוביץ'.
