נולד ב-1927 בזארבריקן-גרמניה, היגר לישראל ב-1935, חי בתל אביב. חתן פרס ישראל לשנת 2001, ואחד המלחינים המבוצעים ביותר מהדור השני של המלחינים הישראלים. בשנת 1986 קיבל את פרס אקו'ם למפעל חיים, וכיהן בתפקידים ממסדיים רבים, ביניהם ראש איגוד הקומפוזיטורים בישראל וראש פסטיבל מוסיקת העולם של האגודה הבינלאומית למוסיקה בת זמננו ב-1980.
בעקבות לימודיו עם אבל ארליך, פאול בן-חיים ומרדכי סתר, חיקה את הסגנון הים תיכוני, וכתב את יצירתו השנונה והעליזה קפריצ'יו (פסנתר, 1955/1975), ואת סונטה לפסנתר מס' 1 (פסנתר, 1961), בה מופגן כישרונו המלודי הבולט גם בעבודות מאוחרות יותר. לאחר מכן, נסע לארצות הברית שם למד מוסיקה אלקטרונית עם ולדימיר אוסצ'בסקי, אהרן קופלנד ולוקס פוס. סגנונו השתנה תכופות בצורה דרמטית, אף שניתן להבחין בשימור אלמנטים משורשיו המלודיים, גם ביצירות שנכתבו בשנות ה-60 וה-70 הסוערות.
יצירתו המושמעת ביותר מתקופה זו היא היצירה האוואנגרדית הרהורים על דרמה (תזמורת קאמרית, 1965), בה השתמש בקלסתרי טונים ונוטציה במשבצות (box-notation). יחד עם זאת, היצירה מבוססת על סולם של 12 טונים הקשור בבירור ליצירות מוקדמות יותר פרי עטו. יצירה נוספת המבוצעת תכופות היא יצירה מזמורי תהלים (1967), הנוטה לסגנון הים-תיכוני.
עבודותיו המרכזיות כוללות כ-15 יצירות לתזמורת, 10 למוסיקה קאמרית ומעל 25 יצירות ווקאליות או למקהלה, בנוסף על יצירות סולניות ומוסיקה אלקטרונית. בין עבודותיו המרכזיות ניתן לציין גם את תפילה (כלי קשת, 1962), חמש פנטומימות (8 כלים, 1968), קדיש (צ'לו ומיתרים, 1987), חזיונות מדבר (סימפוניה, 1990) וספינת השעות (תזמורת סימפונית, 1999).
