יחזקאל בראון נולד בברסלב, 1922. עלה עם משפחתו לפלשתינה ב-1924 ומאז חי בתל אביב. המלחין המבוגר ביותר שגדל והתחנך בישראל. ידוע יותר מכל בזכות יצירותיו הקוליות המבוצעות תכופות. בראון הוא חתן פרס ישראל לשנת 2001. כפי הנראה, הוא המלחין הישראלי שהוציא לאור את המספר הרב ביותר של יצירות. 120 מיצירותיו הוצאו לאור על-ידי המכון למוסיקה ישראלית.
שימושו במודאליות, בהרמוניה ובקונטרהפונקט התחדד עקב לימודיו עם בוסקוביץ' אשר תמך בפולקלוריזם בסגנון ברטוק, באקדמיה למוסיקה בתל-אביב (1947-1953). לאחר מכן חקר את המזמור הגרגוריאני בעת לימודיו במנזר סנט פייר דה סולם בצרפת (מ-1975). בין השנים 1979 ל-1981 עמד בראש האקדמיה למוסיקה בתל-אביב, שם לימד עד 1990. משיכתו של בראון לפולקלור נשתמרה במהלך חייו אף שהלחין גם כמה יצירות בסגנון סריאלי.
עבודתו עם מוסיקה מודאלית – בעיקר שירים תימניים אך גם שירים אשכנזיים ושירים ארץ ישראליים (בעלי השפעה רוסית-צרפתית) – אותה השווה למזמורים גרגוריאניים, הובילו אותו למסקנה דומה לזו של אידלסון: קיים בסיס משותף – סולם פנטטוני כלשהו – לקריאת המקרא היהודי- אשכנזי, מזרחי ותימני. בסיס זה קשור לחלקים המופיעים במזמורים הגרגוריאניים. לכן: 'אין זה מקרה שהסולם הפנטטוני משמש כנקודת התחלה ברבות מיצירותיי'.
בין יצירותיו הידועות נמנות: יצירתו לילדים 'דירה להשכיר' (קריין ותזמורת קאמרית, 1959-1968); 'אהבתה של תרזה די-מון' (סופראן ופסנתר; 13 גרסאות נוספות, לחליל, נבל וקונטרבס, 1960/1991); 'לכה דודי'; 'מולינרו' (שתיהן למקהלה מעורבת, 1978); 'עיטורים למגילת רות' (תזמורת קאמרית, 1965); 'פסוקי תהילים' (מקהלת ילדים, 1982); 'חמישה עשר שירי פסח' (1982); 'הלל' (טנור, מקהלה, תזמורת קאמרית, 1983); קונצ'רטו לנבל (1991). יצירתו האחרונה מתוזמרת לסאנטור ושלישיית פסנתר (2001).
