עקיבא צימרמן נולד ב-1936 בתל אביב. הוא למד בגימנסיה שלווה, התגייס לחיל המודיעין ושירת גם ברבנות הצבאית. לאחר שירותו הצבאי הוא החל לעבוד כפקיד בבנק. ממקצוע זה הוא התפרנס במשך שנים רבות, תוך שהוא מקדיש את כל זמנו הפנוי ללימודי חזנות.
צימרמן גדל בתל אביב בתקופה שבה פרחה החזנות בעיר. מגיל צעיר נתפס צימרמן לחזנות, אך מעולם לא היה בעצמו חזן. עם השנים הוא פיתח קשר הדוק עם גדולי החזנים בתל אביב ובעולם, ונחשב למומחה מוביל בעולם בתחום החזנות. הוא פרסם עשרות כתבות בתחום זה במגוון במות, בעיתונות ומאספים שונים, ואף פרסם ספרים שכתב בנושא. כמו כן, כתריסר מחיבוריו הוא כתב על הדמויות הגדולות בעולם החזנות. מגוון ההיבטים בעולם החזנות המובאים במחקריו וחיבוריו הם: לחני תפילה ופיוטים, חזנים, תולדות החזנות, החזנות בספרות ההלכה ועוד.
לצימרמן הייתה דמות לא שגרתית ורב תחומית ששילבה בין השכלה תורנית וחילונית. הוא היה שומר מסורת ורוב עולמו היה כמובן עולם החזנות, אך הוא שיקע עצמו גם בעולם הספר העברי והתרבות העברית במיטבה. הוא היה בקיא בספרות ובעיתונות וידען גדול בכל הוויות היהדות וישראל. הוא הכיר באופן אישי רבים ממנהיגי ישראל, במיוחד בנוגע ליחסם למסורת ולאמונות היהודיות. צימרמן היה בעל זיכרון מופלג ואוטודידקט מובהק. כבר מראשית דרכו, בהיותו בן שש, זכה להכרתו ולעידודו של חוקר הספרות וחתן פרס ישראל, פרופ' דב סדן, שהיה הראשון שפרסם מדבריו בעיתון סיכות. הקשר בין צימרמן לסדן היה לקשר הדוק עם השנים, ואף כלל חליפת מכתבים ביניהם ותרומה הדדית לחקר הספרות והחזנות.[1]
צימרמן כתב בעיתון הצופה יותר מחמישים שנה. הוא כתב מאמרים על נושאים מגוונים- החל מחזנות ומוזיקה יהודית ועד לענייני השעה בפוליטיקה ובחברה. כמו כן הוא פרסם כתבות ותגובות ב'על המשמר', ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ והמודיע.
צימרמן היה מבקר ספרותי שקדן, חרוץ, קפדן ומתמיד. הוא עקב בהתמדה אחר כל ספר שהופיע וקרא בשקיקה את כל העיתונים, כאשר הגיב דרך קבע על רבים במגוון תחומים. הוא כתב על הסופרים הגדולים והקלאסיים כמו גם על ספרים שעסקו בסופרים נידחים ושוליים. הוא הגיב על עיתונים כלליים ועל כתבי עת ספרותיים כמו גם על ספרי יובל וזיכרון, אוטוביוגרפיות וביוגרפיות שהיו קרובים לליבו. מאמריו הספרותיים ודברי הביקורת שלו מפוזרים על פני כל העיתונות העברית לאורך השנים ומעולם לא כונסו. במאמרי הביקורת הספרותיים שלו הוא הדגיש את הערך הספרותי ואת הקשר למסורת ישראל ולמסורת התרבות והספרות העברית. כמו כן הוא הבליט את המשמעות העיקרית שמצא בכל ספר ואת חידושיו ותרומתו למהלך הכללי של הספרות. בנוסף, הוא היה קנאי גדול לתרבות ולספרות העברית לדורותיהן. היה לו חשוב להעמיד דברים על דיוקם והוא לא חסך את שבט ביקורתו משמצא שגיאות שנבעו מתוך בורות בספרים ובעיתונות.
צימרמן היה בקי גדול ביצירתו של עגנון על כל אגפיה. הוא כתב עליו עשרות מאמרים, בהם עקרוניים ומהם הקשורים לפרטים רבים בחייו וביצירתו. במיוחד היה בקי בתחום שמיזג את שתי אהבותיו והתמחויותיו: חזנים וחזנות ביצירתו של עגנון. בתחום זה פִרסם חידושים ותרם תרומה ניכרת למחקר עגנון (לדוג' זיהוי דמויות בסיפוריו).[2]
צימרמן זכה בפרס שלום עליכם לתרבות יהודית, ובפרס מטעם עיריית חיפה לספרות תורנית. ב-2014 הוא זכה בפרס עת- מול היוצא לאור על ידי מכון בן צבי.
בניסן התשע'ו (מאי 2016), בגיל 80, נפטר צימרמן בביתו בתל אביב. הוא לא הותיר אחריו ילדים, אך הותיר את ארכיון החזנות הגדול שלו (השמור בספריה הלאומית) וחברים רבים שהעריכו את הגינותו ויושרו ואת החריצות בעיסוקו המקצועי.
לרשימת הפרסומים של עקיבא צימרמן באתר הספריה הלאומית.
מקורות:
נורית גוברין, 'איש התיקון: דברים לזכרו של עקיבא צימרמן', קשר לתיעוד, גליון 49 (חורף 2017), 169- 161.
צימרמן, עקיבא. 'ביני לבין דב סדן'. כתב-עת ליצירה יהודית, כרך ב׳ (ז׳) (חורף תשנ״א 1990), 160–164 (כולל מבחר מכתבים של פרופ׳ דב סדן ז״ל לעקיבא צימרמן).
ביבליוגרפיה נוספת: 'עקיבא צימרמן' באתר ויקיפדיה.
[1] להרחבה ראו: צימרמן, 'ביני לבין דב סדן'.
[2] גוברין, 'איש התיקון', 161.
