עמנואל זמיר היה דמות מיוחדת בזמר העברי. בן פתח תקווה, הוריו היו ממייסדי המושבה. הושפע משירי מתתיהו שלם, המלחין מקיבוץ רמת יוחנן. אחיו של זמיר היה יו"ר אגודת הנוקדים, דבר שקרב אותו לנושא הצאן.
עמנואל כתב שירי רועים, שירי קוצרים, על הפסטורליה הארץ-ישראלית. מילותיו ודימוייו לקוחים מעולם השדה. שירי שדה שלו: 'ערב שח' (משיריו הראשונים), 'באר בשדה'. שיריו של זמיר, אותם כתב והלחין בעצמו, עסקו בנופים של רועים וחלילים ובנות שואבות מהבאר, אך לא רק תוכנם אלא גם שפתו העשירה והדימויים בהם השתמש היו מאד מיוחדים ומנותקים מהמציאות היומיומית.
זמיר, בוגר סמינר למורים בירושלים, הקים ותמך וטיפח קבוצות של צעירים מוכשרים בנגינה ושירה. בצה"ל, הקים קבוצות של זמרים ונגנים, ובנוסף הקים תזמורת קטנה של נגנים שהפכה לאחר מכן לבסיס של תזמורת צה''ל. היה המפקד של הבסיס הארצי לאומנויות ולאחר מכן היה קצין התרבות של הנח"ל.
כאזרח, היה מעין טרובדור שהפיץ את שיריו ושירי יוצרים אחרים באמצעות חוגי זמר וקבוצות שירה של זמר עברי שהקים בערים, מושבים, כפרים, עיירות ומעברות מבאר שבע ועד קריית שמונה. בכל יום היו שניים שלושה חוגים, ובכל חוג היתה להקה, קבוצת שירה שהייתה מכינה שיר משירי ארץ ישראל.
הקים להקה מרכזית שגם הקליטו שירים וליוו זמרים. ההקלטות שעשה היו קשורות למפעל ריקודי העם הישראליים. אקורדיוניסט הלהקה היה גיל אלדמע.
היתה לו תחושה של שליחות, שהתבטאה מעשית בחוגים שהקים, והוא גם כתב על כך: 'אנחנו שומרים על הגחלת. אנחנו הגחלת. אנחנו חייבים לשמור על הגחלת כי עטים עלינו מכיוונים שונים'. הכוונה שלו במלים אלו היתה לפזמונים הלועזיים שהושמעו ברדיו ובעיקר נמכרו כתקליטים, אותו מסלול מקביל לשירי ארץ-ישראל שהזכרתי בראשית הנושא.
הוא עצמו שידר בכל תחנות הרדיו משנת 1948, בהם הגיש שירים שביטאו את רוח העבריות כפי שהוא תפס אותה.
עמנואל זמיר סייר בכפרים ערביים עם אגודת המשוטטים, סטודנטים מאוניברסיטת ירושלים, עוד לפני מלחמת השחרור. הם הלכו ליריחו, לוואדי קלט. המפגשים האלה עוררו בתוכו את הקשר ללחן הערבי שהוא ראה בזה חלק מהיסוד התרבותי של הארץ הזאת. עמנואל נדבק בדבקה, הוא חבר אל הקצב, אל המשקל, אל השינויים שהיו בתוכו, אל הנחישות הזו. דבקה שבה אפילו שילב מלים בערבית היא דבקת החמור שמקורה בשיר ערבי ששמע בכפר ערבי, שהפזמון בו היה הפסוק בשפה הערבית שפירושו: 'שאלו לחמור 'לאן'? והוא ענה: 'לחטוב עצים ולהביא מימי המעיין'. על בסיס הפסוק הזה ולחנו כתב את אחד משיריו המפורסמים 'דבקת החמור' (ידע שור קונהו).
