על יצירתה של נחמה ליפשיץ ז"ל (1927-2017)
מאמר לזכרה מאת מיכאל לוקין
בליל יום ו', 21 באפריל 2017, הלכה לעולמה נחמה ליפשיץ (Nehama Lifshitzaite) – גיבורת תרבות יידיש של המחצית השנייה של המאה העשרים, זמרת אגדית אשר הייתה בעיניהם של מאות אלפי היהודים בברה"מ וברחבי העולם לסמל התקומה היהודית. שורות אלה מוקדשות ליצירתה של האמנית שנקראה בפי מעריציה "הזמיר היהודי", מי שהעזה לשיר ביידיש שנים ספורות לאחר "משפט הרופאים" (ינואר 1953) ולאחר רצח בכירי היצירה הספרותית והתיאטרלית בשפה זו.
כדברי נחמה עצמה, בשנות השלושים לחייה (היא ילידת 1927) היא 'הפכה למצבה לקבר שלא קיים'.[1] אולם נדמה שזו לא הייתה הסיבה היחידה לכך, שאלפי המעריצים – כמחציתם צעירים שלא ידעו יידיש – חטפו כרטיסים להופעותיה בכל קצוות ברה'מ. הם מלאו את האולמות וגם את הרחובות שהובילו אליהם, בניסיון לזכות ולראות את הזמרת מקרוב ואולי אף לגעת בשרוול מעילה. אישה צנומה ונמוכת קומה, בעלת קול גבוה וצלול, שאפה להחיות – בעזרת המוסיקה – תרבות שהמשטר הטוטליטרי ביקש לחסל, והצליחה במשימה זו: לא לחינם כינה אותה אלי ויזל, לאחר ביקורו הראשון בברה'מ בשנת 1965, 'מלכת יהדות ברית המועצות'.
אכן יצירתה מתייחדת באצילות: רק 'המלכה' יודעת לשלוט גם בשתי השפות, עברית ויידיש, גם בג'סטות הקטנות המהווֹת חלק מן השפה ומן המורשת, וגם ברזי מקצוע השירה האמנותית המערבית. בוגרת האקדמיה למוסיקה בווילנה, ולאחר שכבר הופיעה כסולנית אופרה בתפקידים מובילים, ויתרה ליפשיץ על הקריירה האופראית, הבטוחה והמוכרת – 'כדי לא לבזבז זמן במה יקר על האריה של לקמֶה'. היא בנתה רפרטואר שלם של שירים יהודיים, וזאת מבלי שעמדו לרשותה ספריות תווים והקלטות, בסיוע קומץ ידידים מוכשרים, וביניהם המלחינים שאול (סמואיל) סנדריי שרק אז, באמצע שנות ה-50 של המאה העשרים חזר מן המאסר הארוך שלו במחנות סיביר, לב פולבר ולב קוגן.
הנה שיר-עם קצר 'לאָמיר זיך איבערבעטן' בעיבודו של לב קוגן, המלחין שכתב לא מעט עבור ליפשיץ. עיבודו של קוגן – תלמידם של מיכאל גנסין וארם חצ'טוריאן – מתכתב עם מסורות 'האסכולה הסנקט-פטרבורגית' מן העשורים הראשונים של המאה העשרים. מקצביות מיוחדת של 'שלום-טאַנץ' (מחול ההשלמה) הכליזמרי, מקצביות שקוגן הצליח לשמר באמצעות תזמור רב-גוני, מזמינה ג'סטות ריקודיות מסורתיות שרק אלה שנולדו לתוך תרבות היידיש מסוגלים לגלם. ג'סטות מן הסוג הזה, לפי העדויות, אכן היו חלק בלתי נפרד מהקונצרטים של נחמה, והלהיבו את הקהל, עד כדי כך שבהפסקות היה מתחיל הקהל עצמו לרקד הורה. למרבה הצער לא נשתמרו הקלטות וידאו המתעדות מאות ההופעות של ליפשיץ בברה'מ, אולם גם בשמיעה בלבד ניתן לזהות את הגיוון העדין, את החיוכים, ההאטות והאצות הזעירות שבעזרתן יוצרת האמנית דימוי אצילי של חגיגה יהודית:
דוגמא מס' 1. 'לאָמיר זיך איבערבעטן', מאוספי מחלקת המוסיקה בספרייה הלאומית בירושלים
את 'האצילות הליטאית' הזו בוודאי ירשה נחמה מהוריה. אביה, יהודה-צבי-הירש ליפשיץ (1980-1900), בוגר ישיבת ר' יצחק-יעקב ריינס בעיר לידה, מחנך ומנהל בית-ספר עברי ורופא ילדים, למד בצעירותו נגינה בכינור אצל תלמידתו של פרופ' לאופולד אַוּאֶר המהולל. ליפשיץ נזכרת כי המתנה הראשונה שקיבלה אימה מאביה, היה ארגז ספרים ביידיש, בעברית, ברוסית ובגרמנית. פרשנות מוסיקלית אצילית – המהדהדת את הלכי הרוח של האינטליגנציה הליטאית מן העידן הטרום-סובייטי, אשר אפיינו את סביבתה של נחמה בעיר מולדתה קובנה – מובילה לעתים קרובות אל פשטות מכוּונת, אל הבחירה המודעת בפלטת צבעים מאופקת. פשטות כזו מאפיינת את הביצוע של שיר הערש 'יענקעלע' מאת מרדכי גבירטיג, גם הוא בעיבודו של לב קוגן, ובליווי הפסנתרן מארק פייגין. השירה הצנועה בקול גבוה ובהיר, בשילוב קורט סלסולים מזרח-אשכנזיים מסורתיים ובליווי הצלילים הגבוהים של פסנתר, בלי כל פזילה למתיקות יתר, יוצרים תמונה מהפנטת של טוהר ורכות:
דוגמא מס' 2. מ' גבירטיג, 'שלאָף זשע מיר מײַן יענקעלע, מײַן שיינער', מאוספי מחלקת המוסיקה בספרייה הלאומית בירושלים
ליטוש סגנוני ובחירה קפדנית באמצעי הביטוי הפכו את קולה של ליפשיץ לשופר של מוסר לאומי ואזרחי, לאומנות המעצבת זהות לאומית. החלטותיה האומנותיות, כמו גם מעשיה הבלתי מתפשרים, התאפיינו בתעוזה מרשימה. בשנת 1958 באומץ רב היא החליטה לגשת תחרות זימרה כלל-ארצית של ברה'מ עם תכנית שירים ביידיש, מבלי להודיע מבעוד מועד על הפרט הזה לאיש. 'ניגשתי לתחרות במטרה יחידה: לקבל פתק רשמי כלשהו שאני שרה ביידיש, ועם פתק כזה לקדם את התכנית שלי', כך אמרה בראיון לגלינה מלמנט.[2] חרף האנטישמיות של הממסד, הבלתי יאומן קרה, והיא זכתה במקום הראשון – 'על האומנותיות הבימתית שלה ועל מקצוענותה כזמרת', כלשון נימוקי השופטים. בהמשך, גילתה לא פחות אומץ בהחלטתה לשיר בעברית. לשאלות בעלי התפקידים המאשרים תכניות קונצרטים מראש: ' - באיזו שפה את שרה?', הייתה משיבה: ' - בארמית!', בלי להניד עפעף ומתוך בטחון מלא בבורותם של הפקידים, שבוודאי לא יצליחו לקשר בין המילה האקזוטית למורשת היהודית.
דבר לא עצר בעדה מלבצע בהופעתה הראשונה בקייב – הופעה אשר אושרה על-ידי השלטון המקומי לאחר סירוב ממושך – את 'שיר-הערש' של שיקה דריז וריבה בויארסקי, על-אודות אם יהודייה המחפשת את בנה בגיא ההריגה 'באבי יאר'. זה קרה בשנים שבהן שימש האתר לאיסוף פסולת התעשייה ושבהן נושא השואה היה לטאבו מוחלט באוקראינה. הקהל באולם קפא במקומו, הדמעות זלגו בשקט, עד שנשמעה קריאה מהקהל: 'אנשים! מדוע כולכם יושבים, קומו!'. את הקונצרט הזה זכרה ליפשיץ כאירוע מכונן, כך היא מתארת אותו: 'צמרמורת עברה בגבי... זה לא היה קהל ככל קהל המתכנס בקונצרט – לפניי עמד עמי למוד-הניסיון'.[3] צעד זה של זמרת צעירה הפך למאורע היסטורי של ניצחון האמת, השירה והאומץ, על אף שבעקבותיו נאסר על ליפשיץ להופיע עם רפרטואר יהודי-לאומי. שר התרבות של הרפובליקה האוקראינית דיווח לכל רשויות ברה'מ כי שירי ליפשיץ משפיעים לרעה על אזרחים סובייטיים יהודים, עקב המסר הציוני, הלאומני והנוסטלגי החבוי בהם. ליפשיץ נקראה לוועדת המפלגה הקומוניסטית ונדרשה להסביר מדוע איננה מהללת בשיריה את מדינת הלוויין הסובייטית ומדוע מבטה מופנה אל העבר ולא אל עתיד טוב יותר. על הטענות מסוג זה נהגה להשיב שגם פושקין וטולסטוי אינם מזוהים עם יצירת הפרולטריון ולמרות זאת יצירותיהם מותרות לביצוע. אם כך, מדוע שייאסר עליה לשיר טקסטים של איציק מאנגר? יש לציין שהאינטליגנציה היהודית, אשר הייתה מיומנת בקריאה בין השורות לא תפסה את אמנותה של ליפשיץ כמתרפקת על העבר בדמעות ובנוסטלגיה. כך מעיד המשורר יוסף קרלר בראיון עם יעקוב רואי: 'נחמה העלתה משהו חדש. היהודים הסובייטיים, במיוחד הצעירים, שלא ידעו כלום על יהדות שלא לדבר על ציונות, התחילו לחשוב ולחפש... [בשיריה] היה קול קורא. זה מה שהבדיל בינה לבין [האמנים] האחרים'.[4]
נחמה הכירה את טיבו של קהל זה וידעה ליצור קשר איתו מעל ראשיהם של הצנזורים. כך, 'המבין יבין' שידר המראה החיצוני של האמנית שהעזה לצאת אל הבמה לבושה בשמלה שחורה, כשהיא עוטה צעיף לבן ארוך ומפוספס. הרי זהו רק צעיף, לא ניתן להאשים את הצעירה החצופה בשימוש בחפצים ריטואליים, ומאידך, המבינים אכן הבינו – טלית על הבמה! כך מתעדת האומנית את התהליך היצירתי יוצא הדופן הזה:[5]
'גמרתי בלבי להיעזר בג'סטה, ברמזים. טרחתי זמן רב וחיפשתי את הרמיזה המפורסמת היהודית, ג'סטה מקופלת-תמציתית המדגישה והכוללת יותר משמסוגלת להביע המלה המדוברת – רמיזה, שהיא אולי היסוד החשוב ביותר בשיר, האלמנט החושף את עיקר-עיקרו הצפון של הטקסט. והודות לרמיזה הגעתי לידי כך שהקהל הבין אותי. הבין את המרומז, כי רובם הגדול של המאזינים לא שמעו יידיש, ועברית כל שכן... צורה נוחה ביותר להביע 'מחשבות פסולות' הייתה לשיר 'שירים ללא מילים' שבהם אמרה הג'סטה, המחווה, יותר משאמרו מילים; וכן, גם שירי-עם, 'שנולדו ברוסיה הצארית' [אזכור 'רוסיה הצארית' היה הכרחי כדי להכשיר את ביצועה של שירת הבורגנות הזעירה היהודית בעידן הסובייטי. ההקשר 'הצארי' התפרש כהדגמה נאה לדיכוי שממנו סבלו היהודים לפני מהפכת אוקטובר, מ.ל.]. אין כמובן ספק, כי נעזרתי בכך, שרבים בקרב הקהל 'תפסו את הפרינציפ' חיש-מהר. שאם לא כן, הייתי ודאי יכולה רק לנפנף ידיים, אבל צריכה הייתי לחזור על כל 'חוֹכמה' שלי שלוש פעמים. האווירה הייתה מתלהטת יותר ויותר, כי הקהל חש הכול כמוני, ומשנה לשנה העמיקה ההבנה יותר ויותר. ... הקהל ציפה לכל סימן וקלט מיד כל תנועה של גבות-עיניים, כל זיז וג'סטה, כל הפסקה קצרה בשטף השיר – כל תנועת-נפש זעירה ביותר. נוצר מגע מסתורי-קסום עם הקהל.
דוגמא מצוינת לדיאלוג עם הקהל, דיאלוג שכנראה נתקשה להסביר ולתאר במלים, אך בוודאי נבין בהאזנה, הוא השיר 'רייזעלע' מאת מרדכי גבירטיג (בתזמורו של לב קוגן, ובליווי להקת א' קפצן):
דוגמא מס' 3. מ' גבירטיג, 'רייזעלע', מאוספי מחלקת המוסיקה בספרייה הלאומית בירושלים
בשנת 1969 הצליחה ליפשיץ להגשים חלום ולקבל אשרת היציאה לישראל. שני התקליטים שהקליטה בשנים 1960 ו-1961 ושנמצאו כמעט בכל בית יהודי בבריה'מ בשנים אלו הפכו לסמל חי של ציונות בברה'מ: הנה האמנית ששרה בתקליט הישן שאין עליו אף אות עברית, הצליחה לעלות לארץ למרות הסירובים ולמרות מסך הברזל, ושם, בארצות החום, היא שרה לה את שיריה בחופשיות מבלי להזדקק לשפת סתרים! אם היא הצליחה, כל אחד יכול! אני נזכר שסבתא שלי ז'ל שמרה את תקליטי נחמה ליפשיץ בשלושה עותקים – אם עותק אחד ייפגע, חס ושלום, יישארו עוד שניים. האוצר הזה נשמר בארון המצעים, ליד סידור תפילה 'שירת ישראל' ישן – גם זאת ליתר בטחון: אם 'מישהו' ירצה לבוא ולחפש, כך הסבירה לי סבתי, 'הם' לא ירצו לחפש שם. כשהחלטנו לעלות לארץ – ואני בטוח שהחלטה זאת התגבשה, גם אם לא במודע, בהשפעתה של הזמרת נחמה ליפשיץ – לא לקחנו את התקליטים, הרי היה לנו ברור כי בישראל התקליטים האלה נמכרים בכל חנות...
ליפשיץ התקבלה בישראל בזרועות פתוחות, החל בקבלת פנים בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר ביום הנחיתה בישראל, עבור אל הופעת הבכורה שלה בארץ, בערב יום השואה בהיכל התרבות בתל-אביב, בנוכחות שר הביטחון משה דיין, שיחה אישית עם שגריר ישראל בארצות הברית יצחק רבין, וכלה בהופעות באולמות מלאים עד אפס מקום בארץ וברחבי העולם. עוד לפני עלייתה התכתבה ליפשיץ עם נעמי שמר (מכתבים אלה שמורים בארכיון שמר בספרייה הלאומית), ולאחר עלייתה הצליחה לרקום קשרים עם יוצרים מקומיים רבים, כאשר הבולט שביניהם היה שותפה הנאמן להופעות ולימים ידיד קרוב, מנצח תזמורת צה'ל האגדי, זיקו גרציאני. הנה השיר שהקליטה יחד עם גרציאני, 'טוב לשמוח!', 'פֿרייען זיך איז גוט!':
דוגמא מס' 4. ז' ברדיצ'בר, 'פֿרייען זיך איז גוט!', הוקלט חי בביצוע פומבי בהופעה הראשונה בישראל, בליווי התזמורת בניצוחו של יצחק גרציאני, הקלטה מאוספי מחלקת המוסיקה בספרייה הלאומית בירושלים
בשלב מסוים הרגישה האמנית כי היא 'כמו פרטיזן בלי מלחמה', כדבריה. הפאתוס, הכאב, התקווה, 'השמחה חרף הקשיים', הפכו ככל הנראה לפחות רלבנטיים במחוזות הדרור. חוש ההומור המולד שלה וחוכמה אמנותית נדירה, כך ניתן לשער, התקוממו כנגד תפקיד הדון קישוט הנכון לה, והמתהווה לנגד עיניה. באומץ טבעי קבעה הזמרת המהוללת כי עליה לשנות קריירה; לאחר השלמת לימודי ספרנות, התחילה לעבוד בספריית מוסיקה בתל-אביב, אותה גם ניהלה בהמשך. גם כארכיונאית המשיכה ליפשיץ להעז ולא להיכנע לרוטינת העבודה, רוטינה אשר גרמה לעתים הזנחה של חומרים ארכיוניים יקרים; בין השאר טיפלה ליפשיץ בסידור ארכיון המלחין והצ'לן יהויכין סטוצ'בסקי. במתחם הספרייה היא ארגנה סדנה לזמרים צעירים המבקשים ללמוד לשיר ביידיש, וניהלה אותה ביד רמה, במרץ ובמסירות האופייניים. בשנת 1978 זכתה בפרס מאנגר, ובשנת 2004 בפרס תל-אביב-יפו.
המסה האוטוביוגרפית משנת 1980, שכבר ציטטנו ממנה, נושאת כותר 'איך נשיר ומה נשיר?' – כותר, המאתגר אותנו כאן, בישראל, אולי לא פחות מאשר הופעותיה של ליפשיץ שם, בגלות אובדת. את המסה הזו מסיימת הזמרת בשאלות נוקבות[6]:
הרשות שיש לנו להתבטא כרצוננו, בלי צנזורה, רשות זו לא עשתה אותנו בני-חורין – סיבות שונות, שכמובן לא ניכנס כאן בבירורן, כובלות את ידינו בעשרות תסביכים ומפריעות לנו להיות בני-חורין. לעתים קרובות למדי שרויים אנו במבוכה מבוישת המונעת מאתנו להיות מה שהננו – יהודים. אנו שרים שירים בעברית, אבל אלה אינם שירים יהודיים. נמנעים אנו מלשיר שירים כאלה, ויש בינינו, שאין זה לפי טעמם אף רק להתעניין בשירים שלנו... שפת העם לפשוטי העם. מפטמים אנו את ראשי ילדינו, ממש למן החיתולים בצלילים זרים, בריתמוסים זרים. ... איך עלינו להגיע אל המון הנוער היהודי, כדי לאפשר לו להכיר את היופי ואת העמקות שבדברים יהודיים, שביצירה יהודית?
...לי קל לא לשיר, שכן אין לי אפשרות להרכיב תכנית כזאת, שתכיל שאלות אלו, או אף רק חלק מהן. אבל הרי חייבים אנו למצוא את התשובות עליהן. הכרח ליצור את האווירה, את הקרקע. היאך להגיע אל השורשים? איך לנשום ולגדול? איך אפשר לעמוד בפני המציאות מסביב בלי אוויר ובלי שרשים?
תשובה לשאלות אלו ראו כאן.
ומה נשיב אנו?
יהי זכרה ברוך, כּבֿוד איר ליכטיקן אָנדענק!
[1] הציטוט עפ'י:
Ro’i, Y., “Nehama Lifshitz, symbol of the Jewish national awakening”, Jewish Culture and Identity in the Soviet Union. Ed. by Yaacov Ro'i and Avi Beker. New York, 1991, pp.168-188.
מכאן ואילך הרקע העובדתי נשען ברובו על מאמרו זה של פרופ' רואי; על המסה האוטוביוגרפית של ליפשיץ: “איך נשיר ומה נשיר?”, האינטליגנציה היהודית בברית המועצות, 4, תש'ם, עמ' 211-217; ועל הכתבה מאת יעקב בר-און, 'מצאה נחמה: הזמרת נחמה ליפשיץ מספרת למה התנפץ לה החלום', מעריב, 23.12.2015, http://www.maariv.co.il/culture/music/Article-518830
[2] Маламант, Г., Песня, способная разбередить душу, http://www.isrageo.com/2015/10/07/lifshitcaiteneh
[3] ליפשיץ 1980, עמ' 213.
[4] רואי 1991, עמ' 180.
[5] ליפשיץ 1980, עמ' 214.
[6] ליפשיץ 1980, עמ' 217.
