ז'ק סטרומזה נולד ב-1913 בסלוניקי. הוא היה הבכור מבין ארבעה ילדים, וכישרונו המוזיקלי התגלה כבר בגיל צעיר. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, הוא נסע למרסיי שבצרפת כדי ללמוד הנדסת חשמל. במקביל לכך, למד והתקדם בנגינתו בכינור. מאוחר יותר עבר לפריז, שם המשיך בלימודי ההנדסה והמוזיקה. ב-1935 הוא חזר ליוון כדי לשרת בצבא. את שירותו הצבאי הוא מילא ככנר בתזמורת הצבאית. לאחר שהסתיים שירותו הצבאי, הוא החל לעבוד בתעשייה ועבד עם מנועי דיזל שיובאו מגרמניה. במסגרת עבודה זו הוא שיפר את יכולותיו הלשוניות ולמד את השפה הגרמנית, מה שהועיל לו רבות מספר שנים מאוחר יותר.
באפריל 1941, בזמן הכיבוש הגרמני, חיו בסלוניקי כ-50,000 יהודים. מצבם של היהודים החמיר לאט ובהדרגה: תחילה הם היו מקבלים השפלות ועלבונות, ולעתים היו נעצרים וחפציהם היו מוחרמים. למרות זאת, הם האמינו שיתאפשר להם להישאר בארצם עד תום המלחמה. אולם, הנאצים הטילו על יהודי סלוניקי בהדרגה חוקים המגבילים את העסקתם ופעילותם, ובמרץ 1943 החלו לשלוח את יהודי סלוניקי לאושוויץ.
באפריל 1943 נשלחו לאושוויץ סטרומזה ואשתו ההרה נורה, שתי אחיותיו ואחיו, הוריו והורי אשתו, דודים ובני דודים רבים. מאוחר יותר, הועבר סטרומזה מאושוויץ למאוטהאוזן. בשלב זה, כבר מתו כל בני משפחתו מלבד שתי אחיותיו. אחותו ג'ולי, שהיתה כמוהו כנרת מוכשרת, הצטרפה לתזמורת הנשים בבירקנאו. היא הצליחה לשרוד את מחנה הריכוז, אך שבועות ספורים לפני השחרור היא נפטרה מטיפוס בברגן בלזן. האחות הצעירה, בלה, עבדה במיון הבגדים של הקורבנות בתאי הגזים. עבודה זו היתה יחסית פחות מפרכת והודות לכך היא הצליחה לשרוד.
כשהגיע סטרומזה לבירקנאו, הוא הובא לאחר סלקציה לצריף בו היו חבריו למשלוח מסלוניקי ששרדו. כשהקאפו שאל אם ישנו אדם המנגן בכלי כלשהו, נענה מיד סטרומזה שהוא מנגן בכינור. הקאפו נתן לו כינור ודרש ממנו לנגן. סטרומזה ניגן במשך כעשרים דקות והרשים את שומעיו. בעקבות כך לקח אותו הקאפו לאודישן של תזמורת הגברים בבירקנאו. מנהל התזמורת הצרפתי התרשם מהשכלתו המוזיקלית של סטרומזה ומינה אותו לנגן בתפקיד הכינור הראשון בתזמורת, ללא שהצטרך לבצע קטע אודישן.
תפקידו של סטרומזה ככנר הראשי בתזמורת בירקנאו היה קצר למדי. זיכרונותיו מתקופה זו כוללים בעיקר את הנגינה בזמן ההוצאות להורג ובזמן צעידת האסירים כשיצאו ונכנסו מידי יום למחנה. כמו כן הוא זוכר את הרפרטואר המוזיקלי המגוון למדי שהיו מנגנים, בעיבוד ובניצוח הכנר שמעון לקס. כאמור, תפקידו כנגן בתזמורת בירקנאו לא ארכה זמן רב ולאחר חודשים ספורים הוא הועבר לעבודה במפעל מתכת. שם, הוא הצליח להשיג לעצמו את תפקיד המהנדס הראשי ונשאר שם שמונה עשר חודשים. בגלל עבודתו החשובה במפעל, הוא זכה ליחס טוב יותר מהשאר וקיבל אוכל ולבוש טוב יחסית. בנוסף, הוא הצליח להשיג עבודות במפעל עבור כמה מחבריו וביניהם גם לאחותו בלה.
ב-19 בינואר 1945 נשלח סטרומזה בצעדת מוות, שארכה שישה ימים, למאוטהאוזן. לקראת סוף המלחמה, המחנה נקלע לכאוס: היה מחסור במים ובמזון, ובמחנה השתוללה מגיפת טיפוס שהביאה למותם של רבים. כך מצאו את המחנה חיילי הצבא האמריקאי כשהגיעו אליו ב-8 במאי 1945. סטרומזה שחלה אף הוא בטיפוס, הצליח להחלים וחזר לפריז.
שנתיים לאחר המלחמה, בגיל 32, התחתן סטרומזה עם לורה ספורטה. בפריז הוא עבד כמהנדס, ותוך כדי עבודתו המקצועית חזר לנגן בכינור. ב-1966 עלה סטרומזה עם משפחתו לישראל. הוא עבד בעיריית ירושלים ובמשרד החוץ, ולאחר פרישתו סיים תואר של דוקטור בהנדסת חשמל מהטכניון. בנוסף, הוא התנדב ב'יד ושם', חקר את סיפורה של יהדות יוון וסיפר את סיפורו האישי לקבוצות רבות. את זיכרונותיו מהשואה הוא כתב בספרו ובחרת בחיים, שיצא לאור בשמונה שפות. ב-2010 נפטר סטרומזה בירושלים.
מקור: מתוך האתר 'מוזיקה ושואה'- Music and the Holocaust (באנגלית). מבוסס על זיכרונותיו של סטרומזה בספרו: ז'ק סטרומזה, ובחרת בחיים: מסלוניקי לירושלים דרך אושוויץ ופריס (תל אביב: הוצאת המכון לחקר יהדות סלוניקי, 1995).
