ד'ר אפרים יעקב נולד ב-1953 וגדל בנהריה למשפחה יוצאת חוגריה שבתימן. את התארים האקדמיים שלו סיים בחוגים להיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, שם שימש כעוזר מחקר לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'. הוא כתב את עבודות המ.א. והדוקטורט על הקבלה אצל יהודי תימן בהנחיית פרופ' משה אידל. בנוסף ללימודים האקדמיים, הוא למד הלכה אצל שניים מגדולי הרבנים של יהודי תימן בארץ, מרי יוסף קאפח ומרי חיים יחיא סינואני.
אפרים יעקב היה מחשובי חוקרי תימן בדורנו. את מרבית הקריירה האקדמית והציבורית שלו הוא הקדיש להכרת מורשת יהדות תימן, לשימורה ולהנחלתה. חיבה יתרה הייתה שמורה בליבו להתעמקות במורשתם של יהודי דרום תימן על מחוזותיו השונים, שהיקר ביניהם היה חוגריה, מקום הולדת אבותיו. הוא פעל רבות לשימור מורשת קהילת יוצאי חוגריה, באמצעות תיעוד, הקלטה ופרסום של הספרות והפיוט של יהודי חוגריה ברחבי הארץ. ניתן לראות את אפרים כאתנוגרף של יהדות תימן, כשספרו אלְגַּדֵּס, מחוז, כפר משפחה ואיש בתימן (2020) הוא דוגמה לפרי עמל רב של איסוף וליקוט. ספר זה ייחודי בכך שהוא מבוסס כולו על עבודת שדה, על היסטוריה שבעל פה ואינו נשען על חומר כתוב כלשהו. הקלטותיו הרבות והחומר התיעודי שליקט שמורים בארכיון הצליל בספריה הלאומית.
בנוסף, הוא עסק בתולדות יהדות ספרד ותימן ובתולדות המדע בקרב יהודי המזרח. כמו כן עסק גם בכתביו של החיד'א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי), מגדולי הפוסקים בירושלים של סוף המאה ה-18, שהיה גם מקובל והיסטוריון. אפרים חיבר וערך מעל ל- 15 ספרים בנושאים שונים, ביניהם: מעיל קטֹן: פירוש לספר מעיל שמואל לרבי שמואל דוד אוטולינגי' מאת מרי יחיא צאלח (תשנ'ב, 1992); תימנה: מבוא לארץ אלחוּגַרִיַּה' למרי יוסף רצ'א (תשנ'ה, 1995); אלוה מתימן יבוא: פרקים בתולדות הקבלה בתימן (תשע'ו, 2016).
אפרים הועסק כיועץ במשרד החינוך וכעורך תוכניות מורשת ב'קול ישראל'. הוא לימד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר- אילן, באוניברסיטה הפתוחה, במכללות מורשת יעקב, אשקלון ואריאל. אפרים יעקב נודע כמורה מוערך, אשר הקורסים שלו היוו מוקד משיכה לסטודנטים רבים. במקביל להוראה, הוא המשיך לעסוק במחקר. עמיתו ד'ר יגאל לוין מבר- אילן מעיד כי 'היה כמעט תמיד בין הפותחים את שערי האוניברסיטה בבוקר והנועלים אותם בשעות הלילה'.
בי'א בניסן תשע'ה, 31.3.2015, הלך אפרים יעקב לעולמו והוא בן 62 בלבד.
מתוך דבריו של תום פוגל לזכרו:
'... אפרים, שלא כמו ההיסטוריון הקלאסי, לא חיפש את ההיסטוריה רק בדפים ישנים ובארכיונים - אלא קודם כל בבני אדם. מסיבה זו, מבחינתי לפחות, הוא היה גם אתנוגרף וחוקר פולקלור מעולה. אני זוכר שפעם אחת שלחתי לו תיעוד כלשהו והוא הגיב 'זה פולקלור, לא היסטוריה'. הוא התכוון אולי לשלילה, אבל כשאני אומר פולקלור אני מתכוון להבנה עמוקה של הסבטקסט התרבותי, של מה שנמצא מתחת לפני השטח, ומבחינה זו, אפרים היה יחיד במינו. הוא הכיר בכוח של מסורת מסירה אוראלית, ושני ספרים שכתב –תימנה, והספר אלגדס, הם היסטוריה מפי מסרן יחיד, כפי שהוא מציין בהקדמה לספר.
אפרים חווה את עצמו כמתעד עולם שנעלם, במידה רבה של צדק. מידה של עצבות נסוכה על שיחותיו עם המידענים, 'זה לא עצוב לך שזה נעלם?' הוא שואל את אחד ממידעניו, ואני חושב שבשאלה זו ניכר מי באמת עצוב... אך העצב של אפרים דירבן אותו לפעולה. ולא רק לעשיה מחקרית, אלא גם לפעולות בתוך הקהילה שלו. כך הוא סבב בין בתי כנסת בהרצאות שונות, ובייחוד עשה נפשות לנושא המוזיקה של יהודי דרום תימן...'.
לעבודתו האתנוגרפית ופרסומיו ראו באתר הספריה הלאומית.
ביבליוגרפיה נוספת: מאיר בר אשר, 'אפרים יעקב ז'ל', פעמים, 148 (מכון יד בן צבי: תשע'ו), 165- 170.
מקורות:
מאיר בר אשר, 'אפרים יעקב ז'ל', פעמים, 148 (מכון יד בן צבי: תשע'ו), 165- 170.
תום פוגל, 'אלְגַּדֵּס, מחוז, כפר משפחה ואיש בתימן'- אפרים יעקב כאתנוגרף, הרצאה בערב עיון לציון שנה לפטירתו, הספריה הלאומית ומכון בן צבי.
מדברי ד'ר יגאל לוין, באתר המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו.
