אהוד מנור זכה בפרס ישראל לשנת 1998. בנימוקי הפרס נאמר: 'אהוד מנור יליד בנימינה ותושב תל-אביב החל לפרסם שירים ופזמונים ב 1966. הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי – קול אינטימי, חושפני ורגיש, ובאורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים. אהוד מנור יצר עם טובי המלחינים והזמרים שלנו. הוא מגיב לרוחות חדשות וליוצרים חדשים ומכאן רעננותו. בסדרות מיוחדות ברדיו ובטלויזיה (זמרת הארץ, הילוך חוזר. ט.א.) הוא הציג לציבור את רצף היצירה של הזמר העברי לדורותיו. אהוד מנור איש 'קול ישראל' ו'הערוץ הראשון' הוא מתרגם וירטואוז לתיאטרון ולמחזות זמר, והוא הטמיע במחזור הדם שלנו עשרות שירים מן העולם הגדול, בלבוש עברי רהוט ורב הומור. אהוד מנור יודע את סוד הרצינות, הכאב, האהבה וקלות הדעת, והוא ייצג אותנו בכבוד רב בתחרויות זמר בחוץ-לארץ. מחבר 'ימי בנימינה', 'אחי הצעיר יהודה', 'בשנה הבאה' ו'אין לי ארץ אחרת' נמצא ראוי לפרס ישראל לזמר העברי בשנת היובל, היא שנת תש'ח'.
לפי דיווחי אקו'ם מנור היה התמלילן הפורה ביותר בישראל. בין שיריו הידועים (מלבד אלו שצויינו בנימוקי פרס ישראל, נמנים 'ברית עולם', 'הלוואי', 'ימי בנימינה', 'כשתבוא', 'דור'. בנוסף תירגם מחזות רבים כמו 'שיער', 'עלובי החיים', 'החלילן מהמלין', 'אופרה בגרוש', 'חתולה על גג פח לוהט', 'אילוף הסוררת', הנחה בטלויזיה את 'עד פופ', 'מסך אישי', 'הילוך חוזר', 'זמרת הארץ'. הגיש תכנית רדיו יומית 'מנור ברמזור' ברשת FM88 , ומפעם לפעם הנחה יומני תרבות בקול ישראל.
שמו המקורי של מנור היה ויינר.כסטודנט לפסיכולוגיה ואנגלית בתחילת שנות השישים ערך תכניות רדיו ב'גל הקל' וב'קול ישראל'. מנהלי המחלקות ברדיו עודדו אז את העורכים והמגישים לעברת את שמות המשפחה שלהם. יום אחד בצהרים שוחח על כך עם חברו ירון לונדון שעמד להגיש תכנית מוסיקלית שמנור ערך וביקש מלונדון לעזור לו למצוא שם עברי. הוא ניסה להרכיב שם מאותיות השם הלועזי ולא מצא משהו מתאים ואז הוסיף את האות מ' ומיד בתכנית שהגיש הודיע כי התכנית היתה בעריכת אהוד מנור.
מנור נולד בבנימינה ושם גדל. היה חבר בתנועת הנוער העובד ורקד ריקודי עם. לאחר מכן עבר ללמוד בביה'ס הריאלי בחיפה בתיכון. במקביל לשירים אותם שר בתנועות הנוער נהג לשמוע מוזיקה אמריקאית בתקליטים אותם קיבל מדודו מארה'ב כך שהוא גדל על מספר סוגי מוזיקה. דוקא המוזיקה האמריקאית השפיעה עליו במיוחד. כפי שהעיד על עצמו 'מהרגע שעמדתי על דעתי ועל מה שאני אוהב רציתי לכתוב מילים למוסיקה. רציתי לחבר מילים למוסיקה, שהמילים ישמעו רק כשהמוסיקה נשמעת. ואין לי הסבר למה. ההסבר היחיד שיש לי הוא שאני כותב לא מתוך שורשים ישראליים אלא מתוך התחברות למוסיקה אמריקאית. מה שדחף אותי לכתוב היתה המוסיקה האמריקאית. והעניין היה כזה. בגיל צעיר נתפסתי לתחנות רדיו זרות שהיו מנגנות מוסיקה פופולארית אמריקאית קלאסית, שירים משנות העשרים והשלושים של אנשים כמו ג'ורג' גרשוין וקול פורטר ואיירה ברלין. זה היה בתחילת שנות החמישים. הייתי שומע את הBBC בקפריסין, הייתי שומע את המצעד משם, ותוכניות מוסיקה וגם ברדיו הישראלי. '
מנור החל לכתוב נוסחים משלו לשירים שאהב. יש שירים שכתב עוד בהיותו בתיכון ורק שנים מאוחר יותר התפרסמו, ביניהם למשל השיר הברזילאי: 'העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש', שיר שהושמע בסרט 'אורפיאו נגרו' את הנוסח העברי לשיר זה כתב כשהיה בשביעית או בשמינית והוא בוצע שנים מאוחר יותר במופע 'ארץ טרופית יפה'.
את השיר 'אי שם בלב, פרח מלבלב פרח מלבלב' שיר של ז'ורז' ברסאנס, כתב בהיותו בשמינית ושנים מאוחר יותר נתן אותו לקורין אלאל.
ב 1962 נסע אהוד מנור לארה'ב והכיר את עופרה שלמדה ועבדה שם במועדון ישראלי של לאו פולד 'סברה'. היא רצתה לשיר וחשבה שזה רעיון טוב לקחת שירים אמריקאים שהם מכירים ולשיר אותם בעברית. אהוד מנור כתב לה 2-3 שירים למועדון ואז תוך כמה שבועות הגיעו זמרים שביקשו כי יכתוב גם להם, ביניהם הזמר רן אלירן. הם חזרו לארץ ב1966 ועופרה הופיעה בהצגה בתאטרון זוית יחד עם שלמה ניצן שידע שמנור כותב שירים לעופרה והוא הכיר לו את נורית הירש. עד אז כתבה הירש רק את פרח הלילך. והוא הציע שיכתבו ביחד ותוך שבוע החלו בעבודה משותפת. את השיר הראשון שכתבו הקליט רן אלירן אותו הכירו עוד מארה'ב. זה היה השיר 'הבתים שנגמרו ליד הים' שהוקלט בשנת 1967 שהפך להצלחה גדולה.
הצמד מנור הירש כתבו שירים רבים יחד. רבים מהם הפכו להצלחה גדולה מרגע יציאתם לאויר. בעקבות השיר הראשון באו עשרות שירים אנרגטיים ואופטימיים כמו 'יום א' בשבוע', 'איך עף הזמן', 'בעקבותייך', 'רק בישראל' ו'בשנה הבאה'. והיו גם שירים מהורהרים יותר כמו 'אני שומעת צעדים' או 'בלדה לשוטר', 'בן יפה נולד'.
לאחר שנתיים של עבודה משותפת יצא אפילו ספר של שיריהם '50 להיטים' בהוצאת מעריב שאזל בינתיים מהשוק.
באותה תקופה פגש מנור את מתי כספי, אז חייל בלהקת פיקוד דרום, שכתב מנגינות יותר מורכבות מאלו של הירש. מנור מעיד על הפגישה עם כספי: 'אני זוכר את היום הזה שהכרתי את מתי כספי שדפק בדלת של נורית הירש, שהיה חייל בלהקת פיקוד דרום. הייתי אצל נורית בבית והוא דפק בדלת 'רציתי להשמיע לך כמה מנגינות שכתבתי'. עוד לפני שהספיקה להשיב כבר התיישב ליד הפסנתר והחל להשמיע אותן. הוא השמיע שתיים שלוש מנגינות ואני פשוט הרגשתי פתאום את הדבר הזה שהיה לי בגיל ההתבגרות שאני מוכרח לכתוב מלים למנגינות האלה. הייתי המום. המנגינות שלו היו עצובות ועליזות בעת ובעונה אחת – עלו מהן געגועים וכאב ואהבה מיוסרת והומור. כמו המנגינות שעוררו בי, כשהאזנתי בנעורי לתקליטים אמריקאים, התרגשות עצומה ותשוקה עזה לכתוב. והקול, הקול שלו.' בין מנור וכספי נוצר קשר הדוק שהביא ליבול מכובד של שירים. יחד עם זאת הקשר עם הירש לא נותק והם כתבו ביחד את 'אבניבי' שזכה באירוויזיון בשנת 1978 ואת 'ללכת שבי אחרייך' במלחמת יום הכיפורים. עובדה מעניינת שציין מנור 'עם נורית ברוב המקרים המלים קדמו למנגינה. עם מתי ברוב המקרים המנגינה קדמה למלים. רוב השירים שכתבנו ביחד המנגינה קדמה למילים, כמו 'ברית עולם', 'ילדותי השניה'.'
מנור כתב הרבה מאד שירים אישיים. בשנת 1981 השתתף במופע משיריו 'ימי בנימינה' והיו במופע זה הרבה שירים אישיים על הוריו, על אחיו, על בנימינה, על הילדות שלו, חלומות שלו, שירי אהבה.
השפעה מיוחדת יש להוריו של אהוד מנור על הליכתו במסלול של כתיבת שירים. בעצם למשפחתו יש בכלל השפעה רבה על חייו, על כתיבתו. אמו היתה שרה ללא הפסק ושרה מאד יפה ואביו היה מדבר אליו בחרוזים מגיל מאד צעיר וזו אולי ההשפעה הרבה על כתיבתו בחרוזים. האב למד במקוה ישראל, היה חקלאי אבל איש ספר, היתה לו ספריה ענקית בבית. בבית היו צריכים להיות כל העיתונים וכל הספרים שיצאו לאור במדינה, היתה ספריה גדולה מאד.
כך למשל שירו של מנור 'מישהו' שם כתב 'מישהו דואג לי שם למעלה' היה על אביו. השיר 'מישהו' הוא אחד מאותם שירים שנכתבו כשיר אישי והפכו לשיר של הכלל. לאחר הרצח של רבין זה היה אחד מאותם שירים שהושרו רבות ומשמעותם היתה קשורה לרבין ישירות. השפעה על שירתו היתה לא רק למשפחתו אלא גם למחוזות ילדותו, לעיר בנימינה. שמהווה מקור השראה ובסיס מאד חשוב לאישיותו וליצירתו של אהוד מנור. דוגמה לכך הוא שירו 'ימי בנימינה'. באחד משיריו 'בשנה הבאה' הוא מבטא את געגועיו למשפחתו ולאוירה בבנימינה באמצעות תיאור פגישה משפחתית בלתי אפשרית בשיר 'בשנה הבאה'. שיר זה שייך לכאורה לשירי ה'אנחנו' (בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות'), אבל הוא נמנה דוקא עם השירים האישיים ביותר שכתב. ה'מרפסת' היא מרפסת בית הוריו בבנימינה. 'היושבים' על המרפסת הם הוריו ואחיו. השיר נכתב כשנתיים אחרי נפילת אחיו (כלומר ב 1970) וכשתים עשרה שנים לאחר מות אביו ולכן זו בעצם פגישה בלתי אפשרית. גם הנופים המתוארים בשיר הם הנופים הנשקפים ממרפסת בית הוריו בבנימינה: שדה הקוצים ממול, מיקשת האבטיחים, ובית הקברות על גבעת האקליפטוס החולית. ה'ענבים האדומים' שבשיר הם הענבים שצימחו הגפנים שטיפסו על המרפסת, וה'ענן' הוא ענן האבק שהתגלגל במורד הכביש הצר של גבעת הפועל, עושה דרכו ממחצבת 'אבן וסיד' שעל כתף הכרמל אל לב המושבה.
משפחתו של מנור מהווה, כאמור, מוקד חשוב לשיריו והמדובר משפחת היסוד שלו – ילדיו ונכדיו מצאו מקום בשיריו ואפילו הכלבה שלו באני עליה הוא מספר בהרחבה בספרו 'אין לי ארץ אחרת' זכתה לשיר משלה. גם משפחת המוצא שלו ובמיוחד אחיו מוצאים מקום בשיריו. במיוחד אחיו הצעיר יהודה שנפילתו בשנת 1968 בתעלה בהיותו בן 19 בלבד הפך לגורם משפיע על יצירתו וכתיבתו. בעצם כל יצירתו של מנור לאחר מות אחיו יהודה מושפעת מהזעזוע שחווה עם מות האח. אחד השירים החשובים והמרגשים בהקשר זה הוא השיר שכתב לאחיו. על נסיבות כתיבת השיר סיפר אהוד מנור (בתכנית לכבוד יוחנן זראי בפסטיבל ימי זמר בחולון, פסח תשס'ג). 'לפני מספר שנים גרתי עם משפחתי הצעירה ברח' דיזנגוף ליד קרן קיימת וברחוב ש'ץ שהיה סימטה קטנה לא רחוק מהבית בו גרנו התגורר יוחנן זראי. בקיץ 68 הגיעה אלי הבשורה המרה על מותו של אחי הצעיר יהודה במלחמת ההתשה. במשך חודשים ארוכים לא חזרתי למסלול. בעצם לא חזרתי למסלול עד עצם היום הזה. אבל בחדשים הארוכים ההם נלחמתי ברצון לכתוב שיר. האמת היא שלא רציתי לכתוב אותו. משהו בתוכי התבייש, חשב שזה לא נכון לשתף אחרים בזה. בסופו של דבר בעל כורחי כתבתי במטבח את השיר 'אחי הצעיר יהודה'. וכיוון שהערצתי את יוחנן זראי, וזכרתי את כל השירים שכתב מאז שאני הייתי ילד למרות שההבדל בינינו כמו 13 שנה, אז זה היה הבדל משמעותי כשהוא היה בשנות העשרים לחייו ואני הייתי ילד בבנימינה, ואני אפילו ראיתי אותו בקולנוע עדן לבוש שחורים כמיטב דרכי הצרפתים, ליד הפסנתר ומלווה בשירים שהוא עצמו כתב. אז אמרתי לאשתי עופרה: את יודעת, אני שם את המילים בתיבת הדואר של יוחנן זראי. נראה מה יהיה. אני הייתי אז פזמונאי מתחיל. והשארתי את זה מאוחר מאד בלילה, ולמחרת לפנות ערב זראי התקשר אלי והזמין אותי לבוא אליו לרחוב שץ. עליתי במדרגות נרגש נורא נורא והוא השמיע לי את השיר. הוא ישב ליד הפסנתר ושר לי אותו במבטא ההונגרי שלו ואני דמעתי וידעתי שאני לא צריך יותר לחשוש שהשיר הזה יגרום רק דברים טובים לאמא שלי ולי ולמשפחה הקרובה וכך היה. וזהו השיר הקרוב ביותר ללבי עד עצם היום הזה. אין שיר שהוא יותר אני מהשיר הזה כי במשך השנים הפנמתי את אחי. הוא הפך לחלק ממני'. השיר בן מספר על אותו בן שהבטיח לקרוא לו בשם אחיו שנפל במלחמת ההתשה בשיר 'אחי הצעיר יהודה', שיר שנכתב שנים לפני שנולד יהודה בנו בשנת 1974 .
שיר נוסף הקשור לנפילתו של יהודה ויינר, אחיו של מנור הוא השיר 'יליד הארץ'. זהו שיר תודה לאמו ולאביו שעלו בנעוריהם לארץ, תודה על שחסכו מילדיהם את כאבי הזהות וההשתייכות שאיפיינו את ילדותם בארצות מוצאם. אחרי שיהודה נהרג, היו לאם ספיקות לגבי ההליכה אחרי אבא מרוסיה לחולות של בנימינה. בשיר שנכתב, כאמור, שנים אחדות אחרי שיהודה נהרג, כתב מנור: ' אבא שר אני לך שיום אחד קמת ותלך/אמא זה השיר הוא לך/ על ימי לכתך אחרי אבי לכאן/ שמש בא אל החלון/ ענף ירוק מלילה ניעור /וילד שפקח עיניו לתכלת קם' השיר הושמע בפסטיבל הזמר 1972 על-ידי אלי מגן והאם התרגשה מאד למשמע השיר. ב1969, חודשים אחדים לאחר נפילתו של האח יהודה בתעלת סואץ, בעקבות טכס ברית המילה שנערך בבנימינה בחצר ביתם של אחיו זאב ורעייתו ריבית לבנם ערן, נכתב השיר 'בן יפה נולד' כאשר מנור נזכר בברית של אחיו שנפל. את 'אין לי ארץ אחרת' שנכתב לקורין אלאל במלחמת לבנון כתב מנור כמחאה שהודחקה על מלחמת ההתשה ותחושה שאחיו נפל לחינם, מכיון שהיה שם זלזול בחיי אדם ואזלת יד.
שיר נוסף שבמידה מסויימת אף הוא שיר מחאה, הוא השיר 'דור' שנכתב בשנות השמונים לכבוד בר המצווה של דור (בנו של המלחין והזמר חנן יובל). זה היה שיר מחאה עצוב נגד הדור של מנור ויובל, הדור שאכזב. שיר שמביע תקווה שהדור הבא לא יסמוך על דור ההורים ויעשה דברים בדרכו.
מנור תרגם מחזות רבים לתאטרון. המחזמר הראשון שתרגם היה 'שיער' בשנת 1970. המחזה תורגם שנה לאחר שנפל אחיו של מנור והוא הרגיש, מתוך כאבו האישי, שהמחזה מאד רלבנטי באותה תקופה. בעקבות עבודת תרגום זו המשיך מנור לתרגם מחזות לתאטרון וזה הפך למקור פרנסתו העיקרי. בעקבות המחזמר 'שיער' פנה הזמר והמלחין צביקה פיק שהיה אחד הכוכבים בשיער אל מנור והציע לו מנגינה לשיר. וכך נולד השיר 'שני תפוחים'.
אחת ההזדמנויות הראשונות של מנור לעבוד בתאטרון היתה בכתיבת שירים להצגה שעלתה בתאטרון מארץ עוץ 'חנה'לה ושמלת השבת'. השירים שכתב אז, ביניהם השיר 'מי אוהב את השבת' מוכרים לדורות רבים של ילדים.
בין שאר עיסוקיו הרבים, אהוד מנור כתב שירים לתכניות טלויזיה ולסרטים. כך כתב את 'גשם אחרון' ואת 'השוטר אזולאי' שנכתבו לסרטים. שיר הנושא לסידרת הטלויזיה לנוער 'עניין של זמן' הפך להיות שיר חובה בכל סיום של בי'ס יסודי, חטיבה או תיכון.
אהוד מנור כתב שירים גם לפסטיבלי שירי הילדים. כל ילדיו זכו להנצחה בשיר, ולא רק ילדיו אלא גם הכלבה באני. וכך ישנו השיר 'גלי', השיר 'אחותי הקטנה' על בתו האמצעית ליבי, 'בן' – על בנו ידי-יהודה, ו'מי מצא את באני' על הכלבה באני שהלכה לאיבוד.
המבקרים תופסים את שירתו של מנור לא פעם כאופטימיות דביקה. כותב על כך רוגל אלפר בעיתון 'הארץ': 'פקיד קונצנזוס חרוץ ובינוני שכמעט בכל שיר שלו אפשר למצוא הרבה תפילות, הרבה אל, הרבה בוהק'. מגיב על כך מנור: 'תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם. אפילו אם רואים את הדבק אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שירי יאוש אלא לחזק את החלום'. וכך בתקופת האינתיפדה בשנת 2002 הוא כותב שיר שנועד להוביל את הקמפיין שנערך ביזמת הסוכנות היהודית שנפתח בתאריך 10.4.2002. בכתבה בעתון (ידיעות אחרונות 7.4.2002) נאמר: 'עשרים זמרים הקליטו את 'שיר המוראל הלאומי'. השיר 'אני נשאר אתך' הוזמן על-ידי הסוכנות ונועד להעלות את מצב הרוח השפוף.' לגבי שיר אחד מודה מנור שהוא כתב שיר ישראלי ממש ביודעין: 'ניסיון לנגן על מיתר של שא'י עשיתי ביודעין רק פעם אחת בשיר 'חי' של עופרה חזה. התחושה בארוויזיון היתה שאתה מייצג את כולנו ולא רק 'אותי'. וכשיש תחושה כזו היוצרים נזרקים לתקופה של המשוררים והמלחינים המגוייסים. כתבתי את זה ב 83 שהיתה שנה איומה של מלחמת שלום הגליל, של קורבנות שנפלו לשוא, של בקורת איומה נגד ישראל על סברה ושתילה. התחושה היתה שכבר אין הבחנה בין אנטי ישראליות לאנטישמיות, וזה בא לידי ביטוי בכל העולם ואז אמרתי לעצמי: השיר הזה אם יזכה בארץ (בקדם אירוויזיון) יושר בגרמניה, במינכן (היכן שההתחרות היתה אמורה להתקיים באותה שנה) ואמרתי אז שדווקא בגלל שזה כך אני אכתוב שיר שאני אדע שאם הוא יזכה, במינכן, מאדמת גרמניה, תשיר ישראל לכל העולם 'אני עוד חי', זאת אומרת להזכיר לאנטישמים שההסטוריה לא התחילה אתמול. הרגשתי מגוייס'.
אהוד מנור היה אמור לקבל תואר ד'ר לשם כבוד באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2005 ונפטר בטרם הענק לו התואר. את התואר קיבלה בטכס מיוחד שנערך לאחר מותו אלמנתו עפרה פוקס.
טלילה אלירם