אברהם צבי אידלסון (בן יהודה)

חזן וחוקר, אבי חקר המוסיקה היהודית בימינו
1882-1938

אברהם צבי אידלסון (1882-1938) נולד בפילסברג אשר בלטביה (לשעבר קורלנד) והחל להשתלם במוזיקה יהודית בעיר ליבאו, שם למד חזנות. לאחר מכן המשיך את לימודיו בקונסרבטוריון שטרן בברלין ובאקדמיה למוסיקה בלייפציג, גרמניה. אידלסון שימש כחזן בבית הכנסת "עדת ישורון" בלייפציג, וכן ברגנסבורג ומאוחר יותר ביוהנסבורג שבדרום אפריקה ולבסוף התיישב בירושלים בשנת 1906. עם הגיעו לירושלים החל לעבוד כחזן וכמורה למוזיקה בסמינר העברי למורים. מגוון המסורות של היהודים שחיו בפלשתינה השפיע עליו עמוקות והוא החל בפרויקט נרחב שבמסגרתו תיעד והקליט את המסורות המוזיקליות והלינגוויסטיות הייחודיות אליהן נחשף. לקראת סיום הפרויקט, האקדמיה למדעים בווינה העניקה לאידלסון מלגת מחקר ופונוגרף שסייעו לו רבות בעבודת השדה רחבת היריעה שביצע.

בשנת 1914 פרסם אידלסון את הכרך הראשון במפעלו בן עשרת הכרכים "אוצר נגינות ישראל". כרך זה כלל מחקר מקיף ביותר על העדה התימנית בפלשתינה. אידלסון התעניין בעדה התימנית באופן מיוחד, שכן העריך כי מקור ההגייה העברית והמורשת המוסיקלית שלהם מצוי במאה הראשונה לספירה. הוא טען כי באופן יחסי המסורות המוזיקליות והלינגוויסטיות של יהודי תימן לא הופרעו על ידי השפעות חיצוניות, זאת כתוצאה מהיסטוריית ההגירה שלהם ומיקומם הגיאוגרפי המבודד. בכרכים הבאים של "אוצר נגינות ישראל" חקר אידלסון את המסורות המוזיקליות של יהודי בבל, פרס, בוכרה, הספרדים המזרחיים, מרוקו, גרמניה, מזרח אירופה וקהילות יהודיות חסידיות בפלשתינה ובגולה. מפעל כביר זה ארך כעשרים שנה ונחתם בפרסום הכרך האחרון בשנת 1932. במהלך מלחמת העולם הראשונה  שירת  אידלסון בצבא הטורקי כמנהל התזמורת בעזה ועם תום המלחמה שב לעבודת המחקר שלו בירושלים.

בשנת 1922 פרסם את "ספר השירים" ובו הודפס לראשונה השיר "הבה נגילה" בעיבודו. בשנת 1924 נשכרו שירותיו לשם מיון וקטלוג אוסף המוזיקה היהודית של אדוארד בירנבאום בהיברו-יוניון קולג' בסינסינטי, ארה"ב. זמן קצר לאחר מכן, מונה לפרופסור למוזיקה וליטורגיה יהודית בהיברו-יוניון קולג', שם חי ופעל עד שבריאותו החלה להתרופף בשנת 1934. הגישה החופשית לאוסף בירנבאום סייעה לו להעמיק חקר בהתפתחות ההיסטורית של הליטורגיה היהודית ושל המוזיקה החזנית. במהלך עבודתו בהיברו-יוניון קולג',  פרסם אידלסון את חמשת הכרכים האחרונים של "אוצר נגינות ישראל" וכן שתי עבודות נוספות: "המוזיקה היהודית בהתפתחותה ההיסטורית" (1929), ו"ליטורגיה יהודית" (1932).

בנוסף, הרים אידלסון תרומה חשובה לתחום המוסיקולוגיה ההשוואתית בעבודתו על נקודות ההשקה בין מוזיקה ליטורגית יהודית ונוצרית. תחום ידוע פחות של עבודתו, הוא המחקר על המקאמת המזרחיים המופיע בספרו "המקאמים של המוזיקה הערבית" (1913). הספק הכתיבה העצום של אידלסון והקלטות השדה שלו (למעלה מ-1000 במספר) הניחו את היסודות למחקר המודרני של המוזיקה היהודית.

חיי: סקיצה שנכתבה בידי א.צ. אידלסון

ראה אור לראשונה בכתב העת למוסיקה יהודית, כרך 2 (1935), גיליון 2, עמודים 8-11 (אנגלית). הודפס בשנית בגיליון לזכרו של אברהם צבי אידלסון בכתב העת "יובל", סדרת המונוגרפיות, כרך 5:1986 (אנגלית).   

נולדתי בפואליקסבורג שבים הבלטי, בין וינדאו לסאקנהאוזן, לטביה. אבי שימש כשוחט ובעל תפילה בסביבת מגורינו. בטרם מלאה לי חצי שנה, הורי עברו לליבאו ושם כתוצאה ממאמציו של ד"ר פיליפ קלייןהרב המקומי דאז של ליבאו (ולאחר מכן של ניו-יורק) – מונה אבי למשגיח כשרות בקצביה לא יהודית. בילדותי המוקדמת התגוררנו בסמיכות לבית הכנסת ואבי נהג לקחתי עמו לבית הפולחן הקר והבלתי מוסק הזה. אברהם מרדכי רבינוביץ' היה החזן שם. קול הטנור החזק והחף ממתיקות שלו היה מרגיע אותי. אני זוכר שהקהילה העדיפה את זלמן שוחט על פניו, אף שהיה זקן מאוד, או את אורקין מבית הכנסת זאמט. לא ידעתי אז שלימים רבינוביץ' יהיה מורי. לחזנים המוזכרים לעיל היה  קול פחות דומיננטי מזה של רבינוביץ', קולם היה מתוק יותר ושירתם נחוותה כיהודית יותר.

אבי למדני לאהוב את המודוסים המוסיקליים של בית הכנסת, ה"זמירות" והשירים העממיים היהודיים. בבית, קיבלתי חינוך אורתודוכסי ומלא הערכה לכל דבר יהודי. לראיה, אף שהיו בליבאו חדרים מודרניים יותר, נשלחתי אני  ל"חדר" בסגנון מיושן, שכן אבי ביקש להחדיר בי אדיקות יהודית אמיתית. בגיל 12 נשלחתי לישיבה ליטאית, בה שהיתי כחמש שנים. במהלך תקופה זו, למדתי את אורח החיים היהודי. לקראת שובי הביתה, החלטתי להבחן לגימנסיה על מנת להכין עצמי לרכישת מקצוע אינטליגנטי. שכרתי מורה פרטי והתחלתי ללמוד. לפתע, התחלתי לחוש במשיכה פנימית עזה למוסיקה. או-אז פניתי לרבינוביץ' המוזכר לעיל, שקיבל אותי למקהלה שלו. כעבור חצי שנה הפכתי ל"חזן-מקהלה", על אף מחאותיו של אבי. בימים הראשונים להקמתה, נאסר על דודו של אבי לשיר במקהלה זו, שכן הרבנים האורתודוכסים השמרניים הטילו איסור חמור לקחת בה חלק.

גיסי, שבא לבקרנו, נעצר בפרוסיה, מפני שלא היה לו אישור רשמי להיכנס לרוסיה. על כן, יצאנו אנו לשם לפגשו. בזמן שהותנו בממל (אז חלק מפרוסיה), עלה בדעתי לנסוע לקניגסברג ולפגוש את אדוארד בירנבאום. הוא קיבלני והמליץ עלי לראש הקונסרבטוריון. באותה העת לא ידעתי דבר על עבודתו של בירנבאום. מצאתיו שרוי במוסיקה גרמנית, קולו היה חסר ייחוד וחזנותו בלתי מושכת וחסרת אפיון יהודי. ביקרתיו פעמים אחדות בלבד ובאף אחת מהן לא נחשפתי אל האוסף שלו.

לאחר חודשים מספר, בעצת גיסי, החלטתי להמשיך ללונדון. כשהגעתי ללונדון, יועץ לי להשתלב במכללה היהודית אולם אף אחד לא יכול היה להבטיח לי הכנסה בעת שהותי שם. אשר על כן, פגישותיי עם ד"ר מ. פרידלנדר לא הניבו תוצאות. הורי כתבו לי שרבינוביץ' מוכן לקבלני בחזרה, אולם לא היו ברשותי האמצעים לחזור. במצוקתי פניתי לישראל זנגוויל בבקשה לעזרה. הוא פנה בשמי "למועצת האפוטרופוסים היהודית" The Jewish Board of Guardians)) וכך הבטיח את חזרתי הביתה. לשאלתו של זנגוויל כיצד אוכל לחזור לרוסיה היכן שהיהודים היו כה עשוקים, עניתי שאני מעדיף לחיות עם אחיי אפילו ברוסיה דאז, מאשר לשהות במדינה חופשית כאנגליה ולהתבולל.

רבינוביץ' הבטיח להדריכני בחזנות ובמוסיקה אירופאית ואכן עמד בהבטחתו. במשך אותה שנה חזרתי לשיר במקהלתו ולמדתי ממנו רבות: שירת געגוע sigh singing)), תאוריה מוסיקלית, פיתוח קול ויסודות ההרמוניה. בנוסף, דרכו נחשפתי לספרות החזנית של ווינטראוב, זולצר, לוונדובסקי ועוד. הוא הטמיע בי הערכה למלודיות יהודיות משובחות והוליכני בנתיביה של המוסיקה הקלאסית בהכירו לי את עבודותיהם של באך, הנדל, היידן, מוצרט, שוברט ועוד. באותה העת הייתי קורא נלהב של ספרות עברית מודרנית. החל בשירתו של מ. ח. לוצאטו ועד ל"השילוח" ו"הדור". הפכתי למעריץ של המאמרים והסגנון של "אחד העם" שהיה למורה נבוכים עבורי בעודי שרוי בבלבול עמוק  – מבוכתו של היהודי המודרני.

אבי, שהתייחס אלי כאל מקרה אבוד, הפסיק להתערב במשלח ידי. באביב 1901, חשתי  כי מיציתי את לימודיי עם רבינוביץ' עזבתי את ליבאו והמשכתי את השכלתי המוסיקלית בברלין. עם הגיעי לשם, התקבלתי לקונסרבטוריון שטרנזקס, לכיתת האופרה של זידמן. מנהל המוסד היה גוסטב הולנדר, יהודי מומר שנטע בי רעיונות גרמניים ושוביניסטים. אחיו ויקטור, העסיק אותי במקהלת בית הכנסת של שרלוטנבורג אותה ניהל.

התנסותי הראשונה באופרה הסתיימה במפח נפש. נחרדתי מהתנהלותם הבלתי מוסרית של השחקנים וויתרתי על לימודי שם. בעת ההיא הושפעתי רבות מרעיונותיו של טולסטוי. זנחתי את המוסיקה, הקונסרבטוריון והמותרות המודרניות והחלטתי להפוך לחקלאי בפלשתינה. למען מטרה חדשה זו ביקרתי את ס. ברנפלד, שצחק למשמע חלומותיי וסיפר לי על מאבקם של המתיישבים העניים בפלשתינה. מנגד, ר. בריינין התייחס אלי אחרת; הוא כתב לברון מנטופל אשר ביוון, בעליו של בית ספר חקלאי, בבקשה לקבלני. למרבה הצער, תשובתו הגיעה באיחור. במשך כל אותו הקיץ חייתי בצניעות ובסגפנות רבה בהתאם להשקפתו של טולסטוי עד שאמצעי הדלים התקרבו לסופם. באותה העת, הגיע לברלין החזן ברוך שור בחיפוש אחר זמרים. עמיתיי, שקיבלו את הזמנתו של שור, דחפו אותי לעשות כמותם בכדי לזכות להכנסה כלשהי. שור היה כבר זקן מאוד וקולו אבד לגמרי, ואף על פי כן נאחזו בו מעריציו היהודים בהתלהבות. היצירות אותן  נתן לנו לשיר היו בעלות ערך מוסיקלי בינוני, אם כי חלקן הביעו את הסנטימנט היהודי.

עד מהרה הגיעה עונת החגים ועדיין היה עלי להתמודד עם מצוקתי הכלכלית. חבריי המליצו עלי בפני פרומרמן שהחזיק בית ספר לחזנות והוא העניק לי מקום בקהילה היהודית הבווארית. בריינין היה זה ששכנעני לבצע פעולות אלה ולזנוח את הרוח הטולסטויאנית. ההיכרות שלי עם הרפרטואר של ונטראוב-זולצר-לוונדוווסקי לא הועילה באוגסבורג. שם, היה עלי ללמוד חזנות בסגנון דרום גרמני בה עושים שימוש במנגינות גרמניות מהמאות ה-17 וה-18. בדרכי לברלין פגשתי חזן ממינכן בשם עמנואל קירשנר אשר הסב את תשומת ליבי לכך שבלייפציג מחפשים חזן. על כן, נסעתי ללייפציג ואכן קיבלתי את תפקיד. אחד מחברי המועצה שם היה תלמידו של ווינטראוב בקניגסברג ושם עתיד הייתי ללמוד חזנות אמתית. לימודים בקונסרבטוריון בלייפציג היו חלום ישן שלי וכעת יכולתי להגשימו. הלכתי לפגוש את פרופ' יאדאסון, בן למשפחה יהודית אדוקה מברסלאו. הוא הפגין כלפי יחס חם וחברי עד מותו בשנת 1902.

בעודי בלייפציג – לצד שיעורי פסנתר ופיתוח קול – למדתי הרמוניה עם יאדאסון, קונטרפונקט אצל ס. קרל, קומפוזיציה עם ה. זולנר, והיסטוריה של המוסיקה אצל קרטשמר. שם גם יכולתי להאזין לקונצרטים של תזמורת הגוונדהאוס בניצוחו של ארתור ניקיץ'.

בלייפציג פגשתי והתחתנתי עם בתו של החזן ה. שניידר, ממנו למדתי את הסנטימנט היהודי האמיתי, כפי שהוא מתבטא בחזנות ובקו מלודי. כתלמידו של אחד העם, בחלתי במרדף המתמיד אחר 'גרמניות', אותה שמעתי כל אותה העת בשירת בית הכנסת; אפילו לוונדובסקי היה 'מגורמן'. גם חייהם של היהודים בגרמניה היו 'מגורמנים'. דבר זה היה נכון הן לליברלים והן לאורתודוכסים.

בתקופה זו, החזנות הדרום גרמנית נחשבה לחזנות היהודית האותנטית. לפיכך, קיבלתי מינוי  בקהילת רגנסבורג הבווארית, שם שימשתי חזן ושוחט. לאחר כשנתיים פנו אלי קרוביי וביקשו שאגיע ליוהנסבורג שב אפריקה ואשמש שם כחזן. קיבלתי את הזמנתם בתקווה שיעלה בידי לחיות שם כיהודי נאמן ולשמר את השירים היהודיים, אולם עד מהרה התאכזבתי.

כעת עלה בי הרצון להקדיש את מאמצי לחקר השיר היהודי, תשוקה שהשתלטה עלי בעוצמה כה רבה עד כי לא מצאתי לי מנוח. על כן, ויתרתי על משרתי ונסעתי לירושלים, ללא ידיעה מה מצפה לי שם. בירושלים מצאתי כשלוש מאות בתי-כנסת ומספר בחורים צעירים הצמאים ללימוד חזנות. בבתי הכנסת השונים היו מאורגנים לפי נוהגיהן של ארצות שונות ובהם מגוון רב של מסורות מוסיקליות. התחלתי לאסוף את השירים המסורתיים שלהם. עם הזמן נחלצו לעזרתי ארכיוני הצליל של וינה וברלין. לאחר זמן מה של עבודה ומחקר, קיבלתי הזמנה מהמוסד המכובד בווינה להגיע ולהציג את תוצאות מחקריי.

לאור ליקוטיי והמחקר שערכתי, הגעתי למסקנות הבאות:

1) השיר היהודי הינו מיזוג של אלמנטים יהודיים ולא-יהודיים, ועל אף קיומם של האלמנטים הלא-יהודיים, אלה היהודיים נוכחים בכל המסורות והם אלה המעניינים את החוקרים באופן בלעדי.

2) השיר היהודי הוא אומנות עממית, שנוצרת על ידי בני אנוש. השיר היהודי איננו שיר אומנותי, או משתייך למלחינים כאינדיבידואלים.

3) למלחינים ממוצא יהודי אין ביצירתם דבר מהרוח היהודית; הם מומרים או מתבוללים, ובוחלים בכל ערכי התרבות היהדות.

4) המלחינים המועטים שנשארו בחיק היהדות, לרוב השחיתו את המסורת היהודית בניסיונותיהם להפכה למודרנית יותר, והוסיפו מעט מאוד לשיר היהודי המקורי.   

הסכמתי לנסוע לווינה, שם קיבלתי מפרופ' אקסנר שני חדרים לשם עבודה על הקלטותיי. הגשתי לאקדמיה בקשה לסבסוד ההוצאה לאור של ששה כרכים מן האוסף שלי, לו קראתי "אוצר נגינות ישראל". למען מטרה זו היה עלי לבקר את האנטישמי הידוע פרופ' ווראבאזק, שקיבלני בחמימות והשפיע על אנשי האקדמיה להעניק לי את המימון המיוחל. מנגד, יחסם של החזנים בווינה אלי היה בלתי חברי בעליל וכמעט עוין.

באותה העת התרחש הקונגרס הציוני בווינה שם פגשתי את ח. נ. ביאליק, שביקשני לכתוב כמה מאמרים בעברית לכתב-העת "רשומות" אותו התכוון לפרסם. מילאתי את בקשתו. האנשים החביבים אלי שם היו ד"ר מ. גאודמן, ד"ר מ. גרונוולד וד"ר פויכטוונגר שהיו כולם רבנים, וכן ד"ר א. קמינקה ו-א. שטרן (נשיא הקהילה היהודית של ווינה). פרופ' ג. אדלר מהאוניברסיטה היה ידידותי במיוחד והזמין אותי לשמוע את שיעוריו בשירה גריגוריאנית ואף להעביר כמה הרצאות. באותה העת סיימתי את עבודתי על השירים המוקלטים והמבטאים השונים, העברתיה לפרופ' אקסנר. היא התפרסמה בפרוטוקול האוניברסיטה מס' 175.

בתקופה זו התרחש בפלשתינה מאבק בין בתי הספר של העבריים לאלה של "עזרה". על אף שהועסקתי בידי "עזרה" ואפרים כהן הציע לאשתי משכורת כפולה, צודדתי בעבריים. לאחר כשמונה חודשים בווינה, חזרתי לירושלים והתחלתי את עבודתי בבתי הספר העבריים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצא לאור רק הכרך הראשון מתוך "אוצר מנגינות ישראל",  בטרם פסקו כל הפעילויות האומנותיות לזמן רב.

התגייסתי לצבא טורקיה, בתחילה כפקיד בבית החולים ולאחר מכן כמנהל התזמורת בתעלות עזה, מהן נחלצתי לאחר הכרזת שביתת הנשק.

בשנת 1919 חזרתי לתפקידי כמורה ולעבודתי המחקרית. הוועדה הציונית שחררה אותי חלקית מעבודתי כמורה ואני הקדשתי את הזמן שהתפנה לי לעבודה על "אוצר" וכתיבת פתחי דבר בעברית. ברם, בשל הסרבול שנוצר היה עלי להפריד את החלק שעסק במוסיקה תימנית אשר מאוחר יותר פורסם תחת הכותר "שירי תימן".

בשנת 1921 החלטתי לנסוע לאירופה בכדי להוציא לאור את עבודתי. לקחתי את משפחתי איתי. הגעתי לכנס הציוני בקרלסבד (צ'כוסלובקיה) שהיה לציון דרך עבורי בשל שני אירועים: הראשון, החלטתו של ד"ר ב. יעקובסון, דאז ראש ה"יודישייר וורלג", לרכוש את כתבי היד של "ספר השירים"; והשני, פגישתי שוב עם ביאליק בה הוא עודדני לכתוב את ההיסטוריה של המוסיקה היהודית. הכרך הראשון ראה אור ב"דביר", וארבעת האחרים הושלמו אך טרם הודפסו עד היום. לקראת שליחת הכרך השני כתב לי ביאליק: "הכרך הראשון שלך עדיין שוכב בחנות שלנו, רק עותקים בודדים נמכרו... אין לנו אומץ להדפיס את הכרך השני."

בקרלסבד פגשתי את ראש הכלל-וורלג של ברלין, אשר נאות לפרסם את "צלילי הארץ" ואת "צלילי אביב"; פגשתי שם גם את ב. כאהן (בעלי "ילקוט") שהוציא לאור את "ספר השירים" 1 ואת "שירי תפילות" במהדורתו השנייה.

מעט לאחר מכן נסעתי לברלין, שם פגשתי את בנימין הרץ וסיכמנו על פרסום "אוצר מנגינות ישראל" בעברית, אנגלית וגרמנית. והנה, לקראת סוף שנת 1922, ארבעה כרכים יצאו לאור. במשך השנה שהתגוררתי בברלין הגשמתי חלום ישן ומצאתי מוציא לאור ליצירתי "יפתח" – לה כתבתי מילים ומוסיקה – אשר הייתה לאופרה הראשונה שנכתבה בעברית. המיקוחים עם הוצאת אוקספורד וחברות אחרות לא צלחו. לאחר יותר משנה בברלין, יעצו לי חבריי לנסוע לאמריקה לסבב הרצאות וכך עשיתי. קודם לכן הזדמן לי להרצות בווינה, ברלין, ברסלאו, פוזן, לייפציג, לונדון, אוקספורד, אמסטרדם ועוד.      

עם הגיעי לארצות הברית, פגשתי את ד"ר וגב' דה סולה פול וכן את פרופ' סמואל ס. כהן ואשתו ששהו אז בשיקגו. הודות למאמציהם, הוזמנתי לקטלג את אוסף בירנבאום בספריית ההיברו-יוניין קולג' בסינסינטי, ולאחר מכן אף התבקשתי ללמד שם. הם קידמו את ענייני בדרכים מגוונות.

בשנת 1924, השתקעתי בסינסינטי כפרופ' לעברית, ליטורגיה ומוסיקה יהודית, אך עוד קודם לכן ערכתי מסע הרצאות מחוף לחוף ברחבי ארה"ב.

במהלך שהותי בסינסינטי השלמתי כארבעה כרכים נוספים של "אוצר מנגינות ישראל", שכלל עשרה כרכים בסך הכל. נשיא הקולג' ד"ר מורגנשטיין, השיג מימון מלא לכרך החמישי ומימון חלקי לשישי, אולם אז החליטה "המועצה האמריקאית לקהילות מלומדות" (The American Council of Learned Societies), לממן את הוצאתם של כל הכרכים הנותרים. כך עלה בידי להוציא לאור את עשרת כרכי "אוצר מנגינות ישראל" בגרמנית ובאנגלית ואת חמשת הכרכים הראשונים בעברית.

בעקבות עבודה זו הגיעו כמה נוספות: מחקר בליטורגיה, אותו פרסמתי ב"אוצר" כרך 3 ו-4; מחקר על שירה אותו פרסמתי ב"התור" ו"השילוח" ויצא גם כספר בשם "שירי תימן"; מחקר על הגייה עברית, שפורסם לראשונה ב"שילוח" וב-"Monatschrift" (1913) ופורסם שוב בגרסה מחודשת; מדריך אשר פורסם בשנת 1926 ע"י היברו-יוניון קולג' – תמצית של ארבעת הכרכים של "היסטוריית הליטורגיה" – ופורסם שוב על-ידי הולט בשנת 1932. "האחווה" The Brotherhood)) הזמינו ממני את "טקסי היהדות", ואלו יצאו לאור כספר בשנת 1929. מהדורה שניה ומורחבת של מחקר זה יצאה בשנת 1930, ושלישית ב-1932.

פעילותי כמורה לשירה וחזן נתנה לי שפע הזדמנויות לחקור וליצור בתחום זה. כבר בשנת 1908 פורסמו בירושלים שני כרכים בעריכתי של "שירי ציון" למקהלה וסולו; ספר תאוריה של מוסיקה בעברית בשם "תורת הנגינה" (1910); "ספר השירים" כרך א'; "שירי תפילה" כרך א'; ומספר חיבורים בכתבי עת שונים. לעומת זאת, בהתחשב במצבה של היהדות בארה"ב, הלחנתי ופרסמתי שם: שני טקסי תפילה לערב שבת וטקס תפילה לבוקר יום שבת למקהלה עם ארבעה קולות בליווי עוגב, על פי הטקס הרפורמי; ו"ספר שירים יהודי" בשתי מהדורות (המהדורה השלישית מתעכבת עקב מחלתי). בנוסף הלחנתי טקס תפילת ערב שבת לסולן עם ליווי.

בשנת 1929 נפלתי למשכב בעקבות מחלת כלי דם ושכבתי במשך שישה חודשים. בשנת 1931 היה לי שבץ ושותקתי בצד שמאל. דבר זה חזר על עצמו פעמים מספר כך שכמעט לא עלה בידי לכתוב, לזוז או לקרוא, לא כל שכן ללמד. מועצת הקולג' החליטה להעניק לי פנסיה לשארית חיי. איני יכול לעשות דבר מלבד לכלות את זמני בהתבוננות.

 

AddToAny