הכינוי אדמו'ר הוא שם נרדף לצדיק, מנהיג קהילה חסידית או 'רבה' (יידיש). הכינוי אדמו'ר מהווה ראשי תיבות של אדוננו, מורנו ורבנו.
סוג מנהיגותו של האדמו'ר נבדל מזה של רב רגיל. רב הוא מנהיג דתי של קהילה וסמכותו מתבטאת בעיקר בתחומים הנוגעים להלכה היהודית: הוא עורך נישואין, חותם על גירושין, עונה לשאלות הלכתיות וכותב 'פסקי הלכה' אשר על פיהם קהילתו צריכה לנהוג. לא תמיד מתקיימת הסכמה בענייני הדת. רב עלול לאסור, להרשות, להחמיר או להקל בפסיקותיו כאשר כל יהודי רשאי לבחור את הרב שלו בהתאם. רב ישיבה, הוא גם מורה בתפקידו ועוסק בחינוך.
סמכותו של האדמו'ר החסידי נובעת מהיותו מנהיג כריזמטי ונצר לשושלת צדיקים שהנהיגו דורות של קהילות חסידים. האמונה בצדיק שהינו אדם ייחודי ומנהיג אשר באמצעות עבודתו, דבקותו ודרכיו החסידיות זוכה להתעלות רוחנית מהווה אחד מהעוגנים המרכזיים של החסידות. פרקטיקות אלו מקשרות את נשמת הצדיק לבורא ומעניקות לו כוחות רוחניים ועל-טבעיים, בעזרתם הוא פועל בעולמות העליונים. בדרך זו, יכול הצדיק לגשר בין העולם האלוהי לבין העולם החומרי. על החסיד להיות מחובר לצדיק ולהאמין בו בכדי לקחת חלק בשפע של הצדיק, הן ברמה רוחנית והן בזו חומרית.
בתנאים הגיאוגרפים של מזרח אירופה, עלייה לרגל לצדיק (שהייתה כרוכה לרוב במאמצים) נחשבה לסגולה עבור החסיד. לדוגמא, על פי רבי נחמן מברסלב, החסיד 'מקבל תשלום עבור נסיעתו'. כמו כן, מיוחסת לרבי שלמה מקרלין האמירה: 'בעולם האמת, היערות והשדות בהם עבר החסיד על מנת להגיע לצדיק, נשקלים לזכותו.[1] 'חסידים עשירים נהגו לנסוע לעיתים תכופות יותר, בעוד האחרים השתדלו לנסוע אל הצדיק לפחות פעם בשנה. הזמנים המקובלים ביותר לנסוע לצדיק הם לפני החגים: ראש השנה, יום כיפור ושבועות. נוהגם של חסידי ברסלב לבקר בקברו של רבי נחמן באומן, נובע ממסורת זו (על פי אמונתם, לרבי נחמן אין ממשיך, ועל כן הוא נחשב כאדמו'ר היחיד). לפני פתיחת שערי ברית המועצות למערב, נהגו חסידי ברסלב לנסוע לירושלים בערב ראש השנה ולהתפלל יחד בבית הכנסת המרכזי של מאה שערים.
בתמורה לחובותיו כלפי הרבי מצפה החסיד לקבל ברכה. לרוב מדובר בברכה פרטנית ואישית באשר למחסור או צורך של החסיד באותה התקופה:[2] פרנסה טובה, שידוך מוצלח, בריאות לאדם חולה ועוד. בנוסף, החסיד פונה לרבי שלו בשביל הדרכה אישית ורוחנית בכל תחומי החיים: סוגיות אמונה, חינוך ילדים, ענייני נישואין ואפילו בעת מעבר דירה או החלפת מקצוע – כל אלו מובאים לייעוץ בפני הרבי. בימינו, לעומת זאת, נהוג לפנות אל הרבי באמצעות אחד מהגבאים שלו (הידועים גם כ'משמשים'). על פי רוב, בקשת החסיד מועברת לאדמו'ר על-ידי פתק כתוב המכונה 'קוויטל'. במקרים נדירים יורשה החסיד לפגוש את הרבי באופן אישי ולהעביר את בקשתו 'ביחידות' (כך שגור בפי חסידי חב'ד, אצלם זהו מנהג נפוץ). חסידים הגרים בעירו של הרבי מבקרים בכל טיש ציבורי שהוא עורך (ר' טיש). במהלך חגיגות, כגון חתונות במשפחתו של הרבי, כל החסידים ממתינים בשורה לפני הרבי על מנת ללחוץ את ידו ובמקרים מסוימים גם מנשקים את ידו.
אדמו'רים שונים לוקחים על עצמם משימות שונות בקהילה החסידית. חלקם רואים בחינוך הדור הצעיר את ייעודם האישי, כנפוץ בקרב חסידי גור. האדמו'ר של ויז'ניץ השתתף במסיבות הסיום של תלמידי החדר והישיבה על מנת להמחיש את חשיבות הלימוד. רבי חיים מאיר ויז'ניץ, שהיגר לישראל לאחר מלחמת העצמאות ויזם את בניית 'שיכון ויז'ניץ' בבני ברק (לימים 'קריית ויז'ניץ', המרכז של חסידות ויז'ניץ בישראל), נהג לשבת עם תלמידי הישיבה בארוחות השבת שלהם ולשיר עימם זמירות. בנוסף, הוא לקח על עצמו לחדש את המסורת המוסיקלית של השושלת.[3] בנו וממשיכו לא היה פעיל כמותו, אולם לקח חלק גם הוא בהחלטות מוסיקליות, כגון בחירת רפרטואר ושילוב המקהלה באירועים מסוימים. בקהילה ויז'ניץ בחיפה, לאדמו'ר השפעה ישירה על שימור והתפתחות המסורת המוסיקלית של הקהילה. אדמו'רים אחרים מסתפקים בהכוונה חלקית או מלאה של השירה בזמן הטיש. לאחרונה, השתמרה מסורת בת כמה דורות בשושלת קרעטשניף על ענפיה בה האדמו'ר אמון על נגינה בכינור.
[2] David Assaf, Derekh Hamalchut, (Jerusalem: Merkaz Zalman Shazar LeToldot Yisrael, 1997), 427-8.
[3] יעקב מזור, מרכזיותו של האדמו'ר בהתחדשות החיים המוסיקליים בחצר ויז'ניץ בבני-ברק.
