בן-ציון אורגד נולד בגלזנקירכן-גרמניה, ב-1926. הוא היגר לפלשתינה ב-1933 וחי בתל אביב עד פטירתו ב-2006. היה מלחין, מחנך ומשורר. אורגד הוא חתן פרס ישראל לשנת 1997 ושמו יצא כדמות מרכזית בשדה החינוך המוסיקלי לאורך למעלה משלושה עשורים. הוא כיהן כממונה הלאומי על החינוך המוסיקלי בין השנים 1975-1988. בישראל למד עם רוזובסקי, בן חיים וטל; ובארצות הברית עם קופלנד. אורגד ידוע בחשיבות שנתן בעבודותיו – הקוליות והאינסטרומנטליות – לשפה העברית. עדות לכך ניתן לראות בחוברת שפרסם על הפוטנציאל המוסיקלי של השפה העברית.
אורגד עשה שימוש נרחב בעברית תנ'כית ופואטית בעבודותיו. דוגמא לכך היא הקנטטה מזמורים (1966-8). בעבודה זו, הלחין אורגד כמה מן הטקסטים העוצמתיים ביותר של ספר תהילים וכתב מוסיקה השואבת מוטיבים ותאים מלודיים מחזנות. אלה מולחנים בטקסטורות רב שכבתיות המעניקות תחושה עכשווית ולא פולקלוריסטית, אך כזו שאיננה אוונגרדית. עבודותיו החשובות ביותר הן: 'הצבי ישראל' (סימפוניה, 1949/1964), 'בלדה' (תזמורת, 1971), 'אשמורת שלישית' (תזמורת, 1978), 'הלל' (1978), Individuations II: Concertante (כינור, צ'לו ותזמורת קאמרית, 1990), 'שישה פיליגריס' (הרכב קאמרי, 1989-1993; מס' 6 לתזמורת מיתרים).
עבודות אלה ואחרות מצביעות על הטרנספורמציה של אורגד לנטייתו של הדור הראשון של מלחיני ישראל לתאר במוסיקה מראות ישראלים פסטורליים בעיקרם. הוא אכן התייחס בחלק מיצירותיו לנופים בישראל כמו ב'הלל' – לירושלים, וב-'פיליגריס' – לגליל, אך עשה זאת בדרכו שלו.
