ר' ישראל בן משה נג'ארה נחשב לאחד מגדולי המשוררים של השירה העברית בדורות שלאחר גירוש ספרד ומייסדה של אסכולה שירית חדשה. הוא נולד בצפת סביב שנת 1550 לערך, למשפחה מכובדת שמוצאה בצפון קסטיליה שבספרד, על גבול נווארה, ומכאן שמו נג'ארה (Najera). סבו, ר' לוי נג'ארה, היה ממגורשי ספרד בסוף המאה החמש עשרה. במהלך חייו נדד ר' ישראל נג'ארה בין ערי האימפריה העותומאנית: מלבד צפת הוא שהה בדמשק, ושם היה דרשן בבית הכנסת של הכפר ג'ובר (ליד דמשק). הוא ביקר בקושטא, בבורסה ובמצרים, ובאחרית ימיו התיישב בעזה. הוא שימש כרבה הראשי של עזה ושם נפטר ונקבר ב-1628.
ר' ישראל נג'ארה גדל במשפחת תלמידי חכמים ויצר במגוון תחומי ספרות כמו פרשנות המקרא, דרשות וענייני הלכה. אולם עיקר פרסומו הגיע מהשירים הרבים שכתב, אותם שר בקולו הנעים, ושרובם הותאמו למנגינות של שירים לועזיים (בטורקית, בלדינו, בערבית ועוד) שהיו מוכרים ואהובים על הציבור היהודי והלא-יהודי בתקופתו. בין פיוטיו המפורסמים: "יַעֲרַת דְּבַשׁ", "יָה רִבּוֹן עָלַם", "יוֹדוּךָ רַעְיוֹנַי", "יָעְלָה בּוֹאִי לְגַנִּי", "יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי, "יה קבל שיח דל", "יַעְלָם שָׁבַנִי" ורבים נוספים. חלק מיצירותיו מבוצעות עד היום, ראו במופע של המרכז לחקר המוסיקה היהודית: ר' ישראל נג'ארה- המקור (200).
מבוסס על מאמרה של טובה בארי: טובה בארי, “לשאלת המסד הספרדי בשירת ר’ ישראל נג’ארה: הערכה מחודשת”, מחקרי ירושלים בספרות עברית לב (2021): 359-377.
לדיון מפורט בקורות חייו של ר' ישראל נג'ארה וחיבוריו ראו: מאיר בניהו, "רבי ישראל נאג'ארה", אסופות, ד (תש"ן), עמ' רג–רפד. יוסף יהלום, "ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר הגירוש", פעמים 13 (תשמ"ב), עמ' 124–96. אדוין סרוסי, "רבי ישראל נאג'ארה: מעצב זמרת הקודש אחרי גירוש ספרד", אסופות, ד (תש"ן), עמ' רפה–ש.
