Musical Israeliness
Chair: Joel Rubinשלום פוסטולסקי- 1893- 1949 ראשון המלחינים הארץ ישראליים וראשון מלחיני התנועה הקיבוצית
השנה (2008) מלאו 115 שנים להולדתו של שלום פוסטולסקי ובשנה הבאה ימלאו 60 שנה לפטירתו. רק מעטים מכירים את השם שלום פוסטולסקי. גם במקום בו חי ובו יצר את יצירתו המוסיקלית- בקיבוץ עין חרוד, אין מרבים להזכיר את שמו אפילו ששירים שהלחין, מושרים כמעט בכל חג בקיבוץ אך ובעיקר בחג הפסח. כמה מהלחנותיו מופיעות כבר עם הכיתוב 'עממי' במקום ציון שם המחבר. שמו נפקד גם במאמרים שונים הדנים ביצירה הקיבוצית בכלל וביצירה הקיבוצית בעמק יזרעאל בפרט, בעוד ששמות מלחינים אחרים כמתתיהו שלם, יהודה שרת, ניסים ניסימוב ורבים אחרים נרשמים באותיות של קידוש לבנה ואילו השם שלום פוסטולסקי- יוק- איננו, או שלפעמים הוא נזכר כבדרך אגב, בין ה'ואחרים.' נראה כי אחד מסימני ההיכר של פוסטולסקי האיש הוא הצניעות האישית והאנונימיות. הוא מעולם לא דרש, ומעולם גם לא קיבל. הוא קיים את הדיברה הראשונה של החברה הקיבוצית כפשוטה: 'כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו' אך ובעיקר את מחציתה הראשונה של דיברה זו 'כל אחד לפי יכולתו.' עיקר יצירתו המוסיקלית של פוסטולסקי הייתה הלחנת שירים ופסוקים ועל אף שעברו כבר 60 שנה מאז פטירתו, הפכו חלק מלחניו לנכסי צאן הברזל של הזמר העברי.
יוסי גולדנברג, האוניברסיטה העברית, ירושליםמארג הזהויות של השפעות בלקניות במוסיקה הישראלית האמנותית והפופולרית
בשיח הציבורי אודות המוסיקה הישראלית האמנותית והפופולרית כאחת מרבים לעסוק בשסע מזרח-מערב. שיוכו של אזור הבלקן, הנמצא גיאוגרפית ותרבותית בשולי המערב וסמוך למזרח התיכון, לחמקמק. לתופעת יסוד זו גילויים נבדלים במוסיקה האמנותית ובמוסיקה הפופולרית. הנוכחות הבלקנית נתפסת לעתים כמייצגת נוכריות, אך תכופות משתלבת דווקא בייצוג הזהות הישראלית. גם תפיסתה כתרבות גבוהה או נמוכה אינה קבועה. למתחים אלה ביטוי גם בהתייחסות למאפיינים מוזיקליים קונקרטיים: בעיקרם המודליות שנתפסה כחלופה מזרחית לסלאביות אך לאמתו של דבר קיימת גם באזור הבלקן; במקרים מסוימים שימוש במשקלים מורכבים ומקצבים לא סדירים.
במוסיקה האמנותית ההיבט המרכזי בו עולה השפעה בלקנית היא מורשת בארטוק. באסכולה הים-תיכונית של דור המייסדים שררה הערצה מיוחדת לבארטוק כמי שהצליח ליצור מוסיקה אמנותית חדישה על תשתית פולקלוריסטית עמוקה ללא ציטוטים ישירים וזולים. בפועל התקיימה שניות בין השאיפה לראות בבארטוק דגם בר-יישום ובין הזדקקות לתבניות קונקרטיות מיצירתו (למשל ב'מקאמאת' מאת פרטוש, תלמידו של קודאי). אפשר לראות שניות דומה גם אצל המלחין החובב יליד בולגריה נסים נסימוב.
במוסיקה הפופולרית, קיימת נוכחות חזקה של שירים יווניים (מתורגמים בדרך-כלל) כנדבך מרכזי של מערכת הפזמונאות המזרחית בדור האחרון, והם אינם נתפסים כנוכריים (אם כי בתקופת אריס סאן הבחנה כזו הייתה קיימת). רובם של השירים היווניים ברפרטואר המזרחי פריגיים או בעלי סקונדה מוגדלת אך כמעט לעולם אין בהם משקלים מורכבים. שירים במשקל 7/8 רווחו בארץ בסוף שנות השישים של המאה העשרים, למשל ברפרטואר הכמו-יווני שחיברו יוצרים ישראליים ללהקות הצבאיות שייצג נוכריות מובהקת. בזמר הקל היה לרוב די במשקל 7/8 על מנת ליצור נופך יווני אף כשהתשתיות המלודית וההרמונית נשענות על מסורות אחרות. ברפרטואר הפופולרי הקנוני הופיעו שירים יווניים ומעט בלקניים אחרים בהזדמנויות שונות (למשל: שירי מנוס חדג'ידקיס, תכנית 'שירי הבלקן' ושירים שהביא יהודה פוליקר) לעתים במאפיינים נבדלים.
גורמים נוספים הנארגים לסבך בעיות הזהות הבלקנית/ישראלית כרוכות בהורות, שלהן זיקה למוסיקה רומנית וגם חסידית, וכן במורשת האיבה ל'התיוונות' המופנית כיום בדרך כלל נגד האמריקניזציה ורק זעיר פה זעיר שם נגד השפעה יוונית.
Zehava Ben: Singing Across Irresolvable Geographies and Counter Constituencies
Zehava Ben, a Moroccan Israeli singer who rose to prominence in the early 1990s, represents a shift in the configuration of popular music by Mizrahi singers. Building on the gains of her predecessors who fought to find a listening audience beyond their ethnic neighborhoods, Ben found multiple if still segregated reception among European Israelis as well as among Palestinians and Arabs throughout the region. In this paper, I examine Ben’s performances for seemingly conflicting Israeli political campaigns (Likud and Meretz) as well as her performances for Palestinian audiences at the Dead Sea and for a mixed Jewish-Arab audience in Southern France. I consider Ben's transgression of national, cultural, political and religious boundaries as an example of translocal formation (Appadurai 2003) and irresolvable geographies, Marie Cieri (unpublished dissertation, 2003).
5.8.09