טכניקה אשר הייתה בשימוש נרחב במאה ה-12 בספרד, במסגרתה מתאימים מילים חדשות למנגינה של שיר קיים. פייטנים ומשוררים היו מציינים בראשית העמוד שם של מנגינה פופולרית קיימת אשר לפיה ניתן לשיר את הטקסט שחיברו. לדוגמא טובה לכך היא ספר הפיוטים של רבי ישראל נג'ארה. נג'ארה, פייטן ומשורר בן המאה ה-16, היה בין המשוררים הראשונים שציינו בהקפדה את שמות השירים הלועזיים שעל פי לחנם ניתן לשיר את פיוטיו.
שיטה זו, של אימוץ מנגינות קיימות, צמחה כפי הנראה עקב הפופולריות של השירים החילוניים המקומיים, ובעזרתה היה ניתן להחדיר פיוט או פואמה חדשים בעלי תוכן חדש (או דתי) ביתר קלות. סיבה נוספת הינה כי טקסט נכתב זריזות יותר מלחן. בשל כך השתמשו בלחן אחד עבור מספר טקסטים. בנוסף במאות ה-18 וה-19, החסידים ראו בטכניקת הקונטרפקטום והחלפת טקסטים חילוניים בדתיים, מטרה מקודשת. לדוגמא השיר 'שכינה שכינה' היה שיר רועים מפורסם ש'הומר' על ידי האדמו'ר מקאליב (הונגריה).
