שירת הבקשות היא פרקטיקה הנהוגה במספר קהילות יהודיות, כאשר בני הקהילה מתאספים יחד לשם שירת פיוטים בצוותא. הזמן הנהוג הוא אשמורת הבוקר של שבת, בין השעות שתיים/שלוש לפנות בוקר ועד תפילת שחרית. מקור המנהג בשני אזורים עיקריים: חלב שבסוריה ומרוקו.

הבקשות מבוצעות במשך החורף, בתקופה שבין סוכות לפסח; החל משבת "בראשית" עד לשבת "זכור" (הקודמת לפורים) בקהילות מרוקאיות ואילו בקהילות החאלביות עד לשבת הגדול (הקודמת לפסח).

התכנים העיקריים המקובלים בפיוטי הבקשות עוסקים בתפיסת האלוהות הקבלית, משמעות וייחוד הזמן בו הן מבוצעות (אשמורת הבוקר) וערך השבת וקדושתו.

מקור מנהג הבקשות

מקור התפתחותו של מנהג הבקשות אינו ידוע בבירור, אולם פיוטים מסוג הבקשה נכללו בספרי התפילה הספרדיים עוד לפני גירוש היהודים מספרד בשנת 1492. בנוסף, לימוד ותפילה ליליים - מרכיב עיקרי של הבקשות - היו נהוגים בספרד וארץ ישראל עוד בימי הביניים.

ניתן לשער כי מקור המנהג בגלגולו זה במעגלי המקובלים של צפת במאה השש-עשרה. מקובלי צפת ייחסו חשיבות רבה לשירת פיוטים והרפרטואר שלהם, אשר כלל שירים שנכתבו על ידי משוררי 'תור הזהב' (מאות 13-10) של השירה העברית בספרד, היווה השראה למשוררים הספרדים בארץ ישראל ובארצות השכנות החל מהמאה ה-16 ואילך. הידוע ביותר מביניהם הוא רבי ישראל נג'ארה, שפיוטיו מרכיבים חלק חשוב מפיוטי הבקשות עד לימנו. ספרו "זמירות ישראל", הודפס בשלוש מהדורות: צפת 1587, סלוניקי 1600/1599, וונציה 1600.

"זמירות ישראל" שונה משאר ספרי פיוטים בני זמנו בכך שהוא מארגן את הפיוטים על פי מערכת המקמאת (מערכת מודוסים מוסיקליים) שהייתה בתקופתו התשתית למוסיקה המלכותית באימפריה העות'מאנית.

בנוסף, הלחנים השונים עליהם מתבסס נג'ארה בפיוטיו לקוחים מהתרבות המוסיקלית של יהודי ספרד (לחני לדינו) ומלחינים מן הסביבה הגיאורפית הסמוכה: לחנים ערביים, תורכיים, יווניים ופרסיים. בספרו של נג'ארה כמו גם אצל ממשיכיו סוג הלחן שעל פיו מושר הפיוט כתוב בראש העמוד. השימוש במקאמת התורכי והערבי ובלחנים מהתרבויות הסובבות השתרש במסורת הליטורגית והפרה-ליטורגית הספרדית עד ימינו.

מסורת ספרד ירושלים

אימוץ מערכת המקאם כבסיס למוסיקה הדתית של יהודי ספרד באימפריה העות'מאנית - החל מהמאה ה-16 ועד לימנו - הוביל לגיבוש מגוון מסורות ליטורגיות ופייטניות. המסורת הידועה ביותר כיום היא מסורת ספרד-ירושלים, המבוססת ברובה על מערכת המקאמת הערבית ולא התורכית, בה השתמש נג'ארה. מפנה זה, בין היתר, הוא תולדה של ההתפרקות ההדרגתית של האימפריה העות'מאנית מסוף המאה ה-19 אשר החלישה אט אט את הנוכחות המוסיקלית התורכית-עות'מאנית הדומיננטית אשר פינתה את מקומה  למוסיקה הערבית ובייחוד המצרית.

הגירתם של כמה ממנהיגי הקהילה החלבית לפלשתינה - ביניהם כמה מן החזנים והפייטנים הבולטים של הקהילה - היא גורם נוסף בהתפתחות המסורת הספרדית-ירושלמית. הקהילה החאלבית מחזיקה במסורת מוסיקלית ייחודית המסתעפת ממורשתו של ר' ישראל נג'ארה וכן ממוסיקה ערבית מקומית. דוגמא לתפקיד החשוב שממלאת המוסיקה הערבית במסורת יהודי חאלב היא "טבלת המקאמים" המציינת מהו המקאם המיועד לתפילת הבוקר של כל שבת במהלך השנה. בשנת 1901, יהודי חאלב ייסדו בירושלים את בית הכנסת "עדס", שבמהרה הפך למרכז מוזיקלי דתי עבור כלל הקהילות הספרדיות-ירושלמיות ועדות המזרח (קהילות פרסיות, בוכריות, עירקיות, כורדיות ותימניות וכו').

התגבשותה הסופית של המסורת הספרדית-ירושלמית התאפשרה לקראת סוף המאה ה-19 עם המצאת הגרמופון. האפשרות להקליט ולהפיץ מוסיקה עזרה להתפשטות המוסיקה החדשה שנכתבה במצרים וסוריה. חברי הקהילות היהודיות במזרח התיכון נחשפו - באמצעות ההקלטות (ומאוחר באמצעות הרדיו והסרטים) - לז'אנרים מוסיקליים חדשים. נגישות המוסיקה הערבית-מודרנית אפשרה את אימוצה על ידי היהודים, כבסיס למוסיקה של הפיוטים והתפילות.

מוסיקת הבקשות הספרדיות-ירושלמיות מבוססת על שני עקרונות שהתפתחו במקביל אצל היהודים הספרדיים שחיו במרחב העות'מאני: שירת הפיוטים בבית הכנסת בשעת בוקר מוקדמת של יום שבת; וארגון התוכן המוסיקלי של אירוע זה בהתאם לתורת המקאם הערבי. בשל התפתחותו ההיסטורית, הרפרטואר הספרדי-ירושלמי מכיל כיום שתי שכבות מוסיקליות: שכבה עתיקה המורכבת משרידים של המוסיקה העות'מאנית-תורכית שעדיין מהדהדים בתפילות ובפיוטים; ושכבה מודרנית וחדשה יותר שהיא התרבות המוסיקלית העירונית הערבית כפי שהתגבשה במזרח התיכון לקראת סוף המאה ה-19, המהווה את המרכיב העיקרי במסורת הספרדית-ירושלמית בהתגלמותה הנוכחית.

הטקסטים של הבקשות במסורת הספרדית-ירושלמית

מסורת הבקשות הספרדית-ירושלמית כפי שהיא מבוצעת כיום מבוססת על "ספר שירי הזמרה השלם" ו"ספר הבקשות לשבת", בעריכת חיים שאול עבוד, שיצא לאור בשנת 1931 בירושלים. במהלך המאה ה-20, אוסף זה של פיוטים, שהתבסס על מספר אוספים שהודפסו קודם לכן, הפך לקריאת חובה עבור החזנים המתפללים בנוסח ספרד-ירושלים.

בספר זה פיוטים משני סוגים: פיוטים שמקורם בתקופת תור הזהב בספרד (המאות 13-10); פיוטים מאוחרים יותר של פייטנים מקומיים (מאות 20-18) וביניהם דמויות רבניות חשובות מחאלב. זהותם של חלק מהמחברים בלתי ידועה.

להלן בסדר אלפביתי שמות מחברי הפיוטים הידועים שבאוסף זה: עבדי, מרדכי; עבדי, יעקב; עבוד, חיים-שאול; ענתבי, רפאל (תבוש); עטיה, עזרא; עטיה, יהודה; אזכרי, אלעזר; דיין, דויד; אבן עזרא, אברהם; אבן גבירול, שלמה; קארו, יוסף; קצין, דויד; קצין, יהודה; לניאדו, שלמה; לביא, שמעון; לבטון, מרדכי; לופז, ניסים; מימין, אברהם; מזרחי, אשר; מורסיה, שלמה; נג'ארה, ישראל; ששון, אליהו; סיטון, אברהם; סיטון, יוסף; סיטון, מנשה; סוויד, עזרא.

המסורת המוסיקלית של הבקשות הספרדיות-ירושלמיות

שירת הבקשות בגרסתה הספרדית-ירושלמית היא אירוע מוסיקלי שנמשך כ-5-4 שעות. על מנת להפוך את האירוע הארוך למעניין, המשתתפים נחלקים לשתי קבוצות הישובות אחת מול השנייה ומשמרות מעין תחרות מוסיקלית ביניהן. בשתי הקבוצות משתתפים מבוגרים, צעירים, סולנים וזמר מוביל. לאחר שקבוצה אחת משלימה פיוט או מחזור פיוטים, הקבוצה הבאה שרה את הפיוט או המחזור הבא.

כפי שצוין לעיל, המקאם הוא היסוד המוסיקלי העיקרי בבקשות הספרדיות–ירושלמיות. רפרטואר הבקשות מכיל שתי סוגות מוסיקליות: האחת השלטת, מורכבת ממנגינות ריתמיות בעלות פעמה קבועה שמושרות על ידי הקהילה. ואילו הסוגה השנייה, מכילה מוסיקה ללא פעמה קבועה, המורכבת מקטעים עצמאיים הנקראים "פתיחות" או מעברים מוסיקליים קצרים המבוצעים במהלך שירת הפיוטים ולקוחים מפרקים נבחרים מספר תהילים, מספרי תנ"ך אחרים או מהמשנה. מכיוון שהבקשות בנוסח הספרדי-ירושלמי מבוססות על עקרון המקאם, שם המקאם בו מבוצע הפיוט וסוג הלחן מופיעים בכותרת של כל פיוט ומוצגים בפתיחות.

במהלך האירוע, מבוצע מחזור פיוטים המשתייכים לאותו המקאם. בין מחזורי הפיוטים, הפתיחות מושרות בסגנון מאולתר על ידי סולן או סולנים. הפתיחות מתחילות במקאם של מחזור הפיוטים הקודם ומסתיימות בהגעתן למקאם של מחזור הפיוטים הבא. החלק החותם של הבקשות מושר במקאם של השבת הבאה. חלק זה מכיל מספר בקשות קבועות: "ידיד נפש" ו"אבקשך", כמו גם פרקי "אברך" ו"רבי חנניה" ולאחריהם נחתם האירוע בקדיש.

מסורת הבקשות המרוקאית

ההבדל העיקרי, בין הבקשות המרוקאיות לבין בקשות ספרד-ירושלים, הוא שבמסורת המרוקאית, לכל שבת, מתוך 22 השבתות בהן שרים את הבקשות, יש רפרטואר פיוטים ייחודי משלה. בנוסף, הבקשות המרוקאיות מבוצעות על ידי קבוצת פייטנים מקצועיים ובהנהגת פייטן ראשי והקהילה מצטרפת רק במספר מקומות מיועדים. לרוב, הפייטן הראשי פותח בשירה ושאר הפייטנים מצטרפים אליו. בנוסף, הפייטן הראשי מחליט אילו פיוטים יהיו מושרים בכל שבת ומי ישיר את קטעי הסולו המסובכים. בניגוד לבקשות החלאביות, שירת הבקשות המרוקאית היא פחות קהילתית, ומבוצעת על ידי פייטנים מקצועיים וכוללות קטעי סולו ומקהלה.

מנהג הבקשות המרוקאי החל להתבסס במהלך המאה ה-18, והתפתח רבות במהלך המאה ה-19. מאז פרסומו בשנת 1921, מקבץ הפיוטים "שיר ידידות", נעשה המקור הראשי לסדר שירת הבקשות במסורת המרוקאית. בספר ערוך סדר בקשות מובנה. מרבית הפיוטים ב"שיר ידידות" נכתבו על ידי משוררים צפון אפריקאים, אולם הספר כולל גם פיוטים שנכתבו בידי משוררי ספרד וכן בידי ר' ישראל נג'ארה. הפיוטים מסודרים על פי סדר השבתות ולכל שבת מיועדת נובה משלה (מבנה מוסיקלי מורכב במוסיקה האנדלוסית), על פיה כל פיוטי השבת מושרים.

מוצא המוסיקה של הבקשות הוא מגוון; מקורן של רוב המנגינות הוא במסורת הערבית-אנדלוסית, תוך שילוב עם השפעות מזרחיות ואירופאיות. כמו כן, יש מס' בקשות שמנגינותיהן ייחודיות ליהודים. רובד מוסיקלי קדום יותר לבקשות, הן  מנגינות מהמאות ה-17 וה-18, אשר הותאמו לפיוטים עתיקים – מנגינות אלו לרוב מקומיות או מפלשתינה ותורכיה (והגיעו באמצעות שליחים יהודים מארץ ישראל). שכבה מוסיקלית נוספת הן מנגינות עממיות בנות המאה ה-20, שהגיעו ממצרים ומדינות מזרח תיכוניות נוספות אשר הותאמו לפיוטים בטכניקת הקונטרפקטום, על מנת לפנות לקהל צעיר יותר.

בשל עלייתם של מרבית יהודי מרוקו לישראל וקשיי ההיטמעות בחברה ובארץ החדשה, מנהג הבקשות המרוקאי, כמו מרכיבים נוספים במסורת היהודית מרוקאית, הלכו ודעכו במהלך המאה ה-20. ר' דויד בוזגלו, שהיגר לישראל בשנת 1965, עשה עבודה כבירה על מנת להחיות את המסורות המרוקאיות היהודיות ובתוכן מסורת שירת הבקשות.

הבקשות כיום

כיום, מנהג הבקשות החאלבי נערך בבתי הכנסת "עדס" ו"מוסיוף" (ירושלים) בשבתות, ובבית הכנסת "הר ציון" (ירושלים) בימי חמישי. הבקשות המרוקאיות מבוצעות במספר בתי כנסת ברחבי ישראל: קריית שמונה, מעלות, דימונה ועוד.  למשל, באשקלון ואשדוד משתמרות הפרקטיקות הנהוגות במסורת המרוקאית וראש העיר אשדוד, יחיאל לסרי, משמש כפייטן.

בבקשות ניתן למצוא שני טיפוסי פיוטים בסיסיים:

האחד, חיבור פואטי הכתוב בסגנון גבוה, תכניו פילוסופים ומעמיקים, אין לו מבנה סטרופי או משקל אחיד והוא נועד להיאמר על ידי יחידים. רבי סעדיה גאון הוא שכתב לראשונה סוג כזה של בקשה ובעקבותיו רבים אחרים, כדוגמת שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי.

הבקשה השקולה היא פיוט מסוג 'סליחה'. היא בעלת נימה אישית ותכניה לרוב כוללים בקשת סליחה וכפרה מבורא עולם. בקשה מסוג זה, מקורה בספרד והיא שקולה ונחרזת. לדוגמא: "קול בורא מעלה ומטה" מאת אבן גבירול ו"נגדך כל תאוותי" מאת יהודה הלוי.

 

Sound Examples: 
מסורת ירושלים ספרד

הוקלט בבית הכנסת "הר ציון" בירושלים. מתוך אלבום בהוצאת המרכז "שחר אעיר מתנומות".

 

AddToAny





מילות מפתח