קהיליית הטדסקי

 

היהודים הטדסקים היו יהודים שהיגרו מגרמניה לאיטליה בסוף המאה החמש עשרה. הכינוי "טדסקי" שפירושו "אשכנזים" או "גרמנים," נטבע על ידי היהודיים המקומיים והאיטלקיים שבסביבתם נאחזו. הוא ציין את שונותה של קהיליית היהודים המהגרים מגרמניה, באורח חייהם ובמנהגיהם, בהשוואה למנהגי היהודים המקומיים. הטדסקים התיישבו במקומות שונים בצפון איטליה וחיו שם עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הגירתם לא הייתה תוצאה של גירוש מכוון, אלא נבעה מיחסו העוין של הממשל הגרמני כלפי היהודים בדרום גרמניה. מלבד אנקונה ופירנצה, כל קהילות הטדסקי התרכזו בעמק הפו וסביבותיו, בערים אנקונה, גוריציה, ג'נובה, ונציה, ורונה, טורינו, טרייסטה, ליוורנו, מילנו, מנטובה, פדובה, פירנצה, פררה, קאזלה-מונפרטו, רג'יו-אמיליה ובמקומות קטנים יותר בין הערים הנזכרות. גבולות הטריטוריה הם מטורינו במערב עד טרייסטה וגוריציה במזרח, וממילנו בצפון ועד פירנצה ואנקונה בדרום. הבחירה של היהודים הטדסקים בעמק הפו לא הייתה מקרית, אלא בגלל הדימיון הטופוגרפי והגיאוגרפי למקום מוצאם.

בתחילת חייהם של הטדסקים באיטליה, פיעמה בהם התקווה שיוכלו לחזור במהרה למקומות המוצא שלהם. תקווה זו גרמה להם לנסות לשמור על תרבותם הגרמנית, כך שחזרתם לגרמניה לא תצריך שלבי הסתגלות ארוכים ומתישים. הם יצרו מעין "גרמניה קטנה" באיטליה, שבה לא רק התרבות עצמה אלא גם הרצון לשמרה היוו מרכיב מרכזי בזהותם. עם הזמן, הקהילייה עמדה בפני הדילמה שבין שמירת התרבות הגרמנית לבין אימוץ התרבות האיטלקית המקומית. לבסוף, הרצון להסתגל למקום ולתרבות החדשים גבר על הרצון לשמר את הזהות המקורית שלהם. החל מן הדור השלישי להגירה, הטדסקים החלו לאמץ את המנהגים והתרבות המקומיים. דוגמא אחת היא שינוי שמות המשפחה האשכנזיים, שצלילם או פירושם הוא גרמני, לשמות איטלקיים. כך אטלינגן בגרמנית הפך אוטולנגי באיטלקית, מרבורגר או מארבורג הפכו למורפורגו, סינגר הפך לסגרה, לאוסיטס (Lausitz=לאוזיץ) הפך ללוצטי או ללצוטו ועוד כיוצא באלה.

גם בהגיית העברית אימצו היהודים הטדסקים את הדפוסים שהיו נהוגים באיטליה. למשל, האות הגרונית "ע", שאינה קיימת בשפה האיטלקית, נהגית על ידם כ- "ng" ומצלצלת כמופקת מן החיך בטון "מאונפף" משהו (גם יהודי אמסטרדם הוגים כך את ה"ע", אולם ברור כי היהודים הטדסקים קיבלו הגייה זאת מיהודי איטליה). כך גם הגיית האות "ת" המצלצלת כהגיית האות "ד" בקירוב. מבין התנועות בניקוד העברי, ה"שווא-נע" הייתה אהובה על האיטלקים במיוחד. על-פי כללי הניקוד העברי נחשבת ה"שווא-נע" כחצי תנועה בלבד, אך האיטלקים וצאצאי היהודים הטדסקים בתוכם, הפכו אותה לתנועה מלאה ויצרו למעשה תנועה חדשה הייחודית להם. מעין "שווא-נע" גנוב (על משקל "פתח-גנובה"), כאשר זה מופיע בסוף המילה.     

אולם, למרות אימוץ דברים מסויימים מתרבות הסביבה אל תרבותם שלהם, עדיין היה קיים הרצון לשמר את תרבות דור המהגרים מגרמניה. כמו בקהילות רבות אחרות, בית הכנסת היווה את המרכז לשימור המסורת. בתפילה בבית הכנסת ניתן להבחין ברמות שונות של שימור ושינוי, אשר באות לידי ביטוי במוסיקה: בקוטב של השינוי נמצא בדרך כלל את הלחנים לפיוטים, הנוטים להישאל מתרבות הסביבה, ומתפקדים כגשרים בין האופנה המוסיקלית שמחוץ לבית הכנסת ובין התפילה. בקוטב של השימור נמצא את נעימות הטעמים של התורה, ההפטרה והמגילות. בין אלה, הנעימה של קריאת התורה היא הלוז של שימור המסורת.

 

 


לגבי הטדסקים נכון יותר להשתמש במונח קהילייה ולא קהילה. קהילה היא ציבור אנשים החי במקום מסוים או באזור גיאוגראפי מסוים ולהם מכנה משותף כמו אמונה דתית, מוצא, אינטרסים, תרבות, פעילות כלכלית או פוליטית וכו'. במובן זה, הדגש הוא על ציבור אנשים במקום מסוים. קהילייה דומה לקהילה באופן כללי אך שונה בעניין המקום המסוים, שכן קהילייה מפוזרת על-פני טריטוריה רחבה. קהיליית הטדסקים הייתה מפוזרת כפי שמתואר בערך ולהלן בהערה 2.

 כתוצאה מעיסוקם של רובם בהלוואה בריבית, נאלצו הטדסקים להתפזר בטריטוריה של צפון איטליה לאורכו של נהר הפו.

למשל, רְאוּבֵן נקרא: Reubenne  (רְאוּבֵנֶה) או פֶּלֶת נקרא: Pelette.

 

הוספת תגובה

Plain text

  • Allowed HTML tags: <i>
  • Web page addresses and e-mail addresses turn into links automatically.
  • Lines and paragraphs break automatically.