אמנון שילוח

זכויות התמונה: חזי חוג'סטה, ויקיפדיה העברית, cc-by-sa-2.5.
מוסיקולוג ישראלי
1928 - 2014

פרופסור אמנון שילוח הוא חוקר ישראלי בעל שם בינלאומי בתחום התיאוריה וההיסטוריה של המוסיקה הערבית. בשנת 1980, התמנה שילוח כבעל הקתדרה ע"ש מוריס ודנה ווסק במוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים. הוא זכה  בפרס ירושלים (1986) על תרומתו לחקר המורשת המוסיקלית של עדות ישראל, ונבחר על ידי הסמינריון האירופי באתנומוסיקולוגיה כחבר כבוד לכל החיים (1995). אך הפרסים המכובדים ביותר לא ניתנו לו בעירו ירושלים ולא באוניברסיטה העברית בה ישב כארבעים שנה, אלא בפריס, שבה סיים את הדוקטורט בסורבון (1963). שם זכה בפרס המוזות (1996) על התרגום הצרפתי של ספרו מסורות המוסיקה היהודית,שם קיבל את מדלית הכסף של העיר פריס על מחקריו (1999), ושם גם הוענק לו הפרס של האקדמיה שרל קרוס על הספר הנבחר לשנה זו שיצא על מוסיקה בצרפת: התרגום הצרפתי של ספרו המוסיקה בעולם האיסלם (2003).

 שילוח נולד ב- 28 בספטמבר 1928 בעיר לנוס, ארגנטינה, למשפחה יהודית ממוצא סורי. המשפחה שבה לסוריה בשנת 1931, ובשנת 1942 עלה שילוח הנער באופן בלתי לגאלי לארץ-ישראל דרך רמת הגולן. עד 1947 היה חניך עלית הנוער בכפר הילדים מאיר שפיה, ובשנה זו החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות ערבית, ספרות עברית ומקרא. בשנת 1947, עוד לפני הכרזת המדינה, התגייס שילוח למלחמת תש"ח שבה לחם בגדוד מוריה. בהפוגה הראשונה, פנה שילוח למפקדו וביקש תפקיד שאולי יתאים יותר לכישוריו. "כתוב את קורות הגדוד," ענה המפקד, וכבר אז ניכר כשרון הכתיבה של שילוח בן העשרים. הוא תיעד את קורות הגדוד בספר שיצא לאור ארבעה עשורים לאחר מכן בהוצאת מערכות תחת השם, אנו לך חומת מגן (1990). הספר מבוסס על יומנו של שילוח שאבד ונמצא במקרה, ומהווה תעודה מרתקת – מקור ראשוני שעל כמותו נהוג לבסס מחקרים היסטוריים.

 היומן נפתח בעדותו התמימה של עול-ימים החש מאוים מעזות המאורעות. הקושי להכיל את צוק-העיתים מבצבץ בינות המילים כעשבי פרא המאיימים לכלות את העדות עצמה: "בשלושה בדצמבר, ימים מספר לאחר הכרזת 29 בנובמבר, פרץ ועלה נחשול השנאה במחנה הערבי, וגל של זעם סחף את האוכלוסיה. תולעת האיבה החלה מכרסמת בליבותיהם של ערבים שלווים בעטייה של הסתה פרועה, שנוהלה בידי מרצחים מקצועיים משכבר הימים." למקרא השפה הנמלצת, הצבעונית של היומן, שאותו תיאר במבט של ארבעה עשורים לאחור, התוודה שילוח בפתיחת הספר: "הרגשתי כמי ששומע בפעם הראשונה הקלטה של עצמו ואינו מאמין כי אכן זהו קולו. הפאתוס, הלשון המליצית, הנאיביות והמעורבות הרגשית שבהם סופרו המאורעות המרתקים של אותם ימים גרמו לי לחוש כאילו הם באו מעולם אחר, כאילו אדם אחר כתבם." ואכן, השפה המקצועית-מדעית שפיתח שילוח ברבות הימים היא מדודה, מאופקת ומגישה בצניעות אופיינית נתונים ומסקנות מרשימים במקוריותם.

 את לימודי התואר הראשון סיים שילוח בשנת 1951. באותה שנה החל את הלימודים באקדמיה הישראלית למוסיקה בירושלים (מקצוע ראשי: חליל), ובשנת 1953 החל את הקשר האקדמי שלו עם צרפת, קשר שהניב גם ספרים בשפת המקום וגם פרסים מכובדים. בשנים 1958-1954 למד שילוח בבית הספר למוסיקה היוקרתי ביותר בפריס, בקונסרבטוריון הלאומי בפריס (חליל), והמשיך ללימודי תעודה (ליסנס) במוסיקולוגיה בסורבון. אחרי שובו ארצה לסיום תואר המוסמך מהאוניברסיטה העברית (1960), חזר שילוח לפריס: הוא קיבל פרס מממשלת צרפת עבור כתיבת הדוקטורט, והשלים את תואר הדוקטור של הסורבון בעבודה משולבת בשתי מחלקות נפרדות: במוסיקולוגיה ובמדעי המזרח (1963).

 את עבודתו המקצועית החל שילוח עוד בזמן לימודיו. הוא היה מבקר המוסיקה של העיתון הספרותי-סוציאליסטי משא בשנת 1953, שם פרסם את מאמרו הראשון שזכה להכרה מקצועית: קובץ ראיונות קצרים עם גדולי המלחינים הישראליים של התקופה – אוצר תיעודי שחשף את מקורות הזהות ישראלית במוסיקה. המאמר מצוטט כטקסט מכוננן עד היום, יותר מחמישה עשורים לאחר כתיבתו. גם בשנותיו הראשונות בפריס המשיך בכתיבה עיתונאית, הפעם ככתב לענייני תרבות של למרחב (1958-1955). עוד לפני סיום הדוקטורט הצטרף שילוח כחבר המרכז להיסטוריה כלכלית של ארצות הים התיכון באוניברסיטת פריס (1965-1962).

 עם שובו מפריס ב- 1965 החל ד"ר שילוח להורות באוניברסיטה העברית, שממנה פרש לגמלאות בשנת 1997. בשלוש השנים הראשונות (1968-1965) התמנה גם למנהל המחלקה לפולקלור בקול ישראל, שם ערך עשרות תכניות בנושא המורשת המוסיקלית של העדות השונות ביהדות ומוסיקה ערבית. אז הוזמן בפעם הראשונה כמרצה אורח, באוניברסיטת אילינוי בארצות הברית (ב1968, לאחר מכןהגיע אליה כפרופסור אורח בשנת 1974). שילוח שהה כחוקר באוניברסיטאות בארה"ב (לואיויל, 1978), גרמניה (ספרית הרצוג אוגוסט בוולפנבוטל, 1985) ואיטליה (המרכז למחקר בבילג'יו, 1999). הוא הוזמן להרצאות אורח בכעשרים וחמש אוניברסיטאות בארה"ב, בקנדה ועוד כעשר ממדינות אירופה, וכן ביפן ובאוסטרליה. בין עשרות הכנסים בהם השתתף ראוי להזכיר כנס במלטה לחקר תרבויות הים התיכון המערבי בהשתתפות חוקרים ערביים מצפון אפריקה, (דברי הכנס ראו אור באלג'יריה, 1976), הרצאה שנתית ע"ש אהרון רולנד במדעי היהדות באוניברסיטת סטנפורד (1978), סימפוזיון מוסיקולוגי על מוסיקה ערבית במוסקבה בחסות איגוד הקומפוזיטורים של רוסיה (1991), סימפוזיון האקדמיה ע"ש צ'ייקובסקי במוסקבה לציון ששים שנה לכנס הבינלאומי הראשון למוסיקה ערבית שנערך בקהיר בשנת 1932 (1993), מספר כנסים בנושא של מפגש שלוש הדתות המונותיאיסטיות באירופה ובארה"ב לציון סופו של המילניום (1999), ובשנת 2011, הוא מוזמן להגיש הרצאה מרכזית בכנס על מוסיקה ישראלית במכון למוסיקה יהודית באוניברסיטת לונדון. נושאי הרצאותיו, שהביאו לו שפע של הזמנות נוספות, היו ייחודיים: הוא שזר את קורות המוסיקה הערבית עם היהודית, ובהקשר זה הציב גם את המוסיקה הישראלית וגם את הסבריו על המתודולוגיה של המחקר האתנומוסיקולוגי.  

 משנת 1969 מילא שילוח שורה של משרות באוניברסיטה העברית: הוא ניהל את המרכז לחקר המוסיקה היהודית (מנהל בפועל, 1971-1969), כיהן כראש החוג למוסיקולוגיה (1974-1971), כיועץ מדעי במכון בן-צבי (1973), כמנהל משגב ירושלים (1976-1975), וכראש המכון לשפות, ספרויות ואמנויות (1984-1980). בשנים 1985 ועד 1989, עמד שילוח בראש בית-הספר לתלמידי חו"ל ע"ש סם רוטברג, היה יו"ר של הוועד המנהל של בית-הספר לספרנות וארכיונאות, כיהן כראש החוג למוסיקולוגיה, ניהל את המרכז ללימודי יהודי ספרד והמזרח, ושירת כראש הוועדה לאומנויות של תלמידי מחקר וכחבר במליאה. במקביל למשרות האוניברסיטאיות, מילא שילוח סדרה של תפקידים בכירים מחוץ לאוניברסיטה. ביניהם, הוא שימש כחבר מועצת ההנהלה של האיגוד הבינלאומי למוסיקולוגיה (1982-1977), וגם כחבר וועדת התכניות של כנסי האיגוד (2002, 2004). בשנת 1988 היה יו"ר של הקרן למחקר בסיסי בתחום המוסיקולוגיה, ובשנת 2001,יו"ר האיגוד הישראלי למוסיקולוגיה.

 בשנים 2003 ועד 2005 קיבל על עצמו שילוח את המשימה המכובדת של איסוף ועריכת ערכים על מוסיקה ומחול עבור המהדורה החדשה של אנציקלופדיה יודאיקה (2006). אל כארבע מאות ערכים שהיו קיימים במהדורה הקודמת, הוסיף שילוח כשש מאות ערכים נוספים, שנכתבו בידי מוסיקאים רבים. עבודת עריכה כזו היא מלאכה סיזיפית, שלרוב קשה להעריכה ולזהות את ייחודה בינות אלפי הדפים של האנציקלופדיה היוקרתית. אך שילוח טבע את חותמו על הערכים בנושאי המוסיקה והמחול. הוא הוסיף לאנציקלופדיה שפע של ערכים חשובים בתחום המחול, שהיה מצומצם למדי במהדורה שקדמה לזו של 2006. תרומתו הייחודית היתה העלאת קרנם של מוסיקאים מזרחיים מצטיינים ברמה הבינלאומית, אשר לרוב לא נודע שמם במגדל השן האקדמי הישראלי. מעבר לעבודת העריכה, כתב שילוח בעצמו ערכים רבים, ביניהם ערכים על מלחינים ונגנים יהודיים שעלו לישראל מארצות ערב: בראשם עזרא אהרון (המלחין ונגן העוד מעירק), דוד בוזגלו (מרוקו), סלאח אל כוויתי (עירק), דאוד חוסייני (מצרים), יאפיל (אלג'יריה), ואשר מזרחי (שנולד בירושלים ופעל עשרות שנים בתוניסיה). שילוח גם הוסיף ליודאיקה ערכים על מוסיקאים מזרחיים מתחום המוסיקה הפופולרית, בנוסף לברכה צפירה ושושנה דמארי, גם אמנים כמו עפרה חזה ושלמה בר.

 מעל ומעבר לכל הפעילות האקדמית והמקצועית הזו, שילוח הוא בראש ובראשונה חוקר פורה. רשימת המאמרים והספרים שלו יכולה להיות מושא-קנאה לכל חוקר אוניברסיטאי. שילוח הוא בעל כמאתיים וחמישים פרסומים בארבע שפות בהן הוא כותב: עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית. הוא סיים עשרים ספרים וערך ארבעה, כתב קרוב למאתיים מאמרים, עשרה מאמרי תכניה לתקליטים ותקליטורים, כחמש עשרה ביקורות ספרים ותקליטים, וידו עדיין נטויה ועטו עוד נובע: בשנת 2008, שבעה מאמרים היו בהכנה לדפוס. (ראה רשימת פרסומים בספר היובל לכבודו של שילוח: בין עבר לערב, כרך ד' בעריכת יוסף טובי, אוניברסיטת חיפה, 2008.) זוהי תוצאה של חמישים שנות כתיבה בתחום נרחב כמו תיאוריה ואתנומוסיקולוגיה של המוסיקה הערבית וההיסטוריה התרבותית-חברתית שלה. שילוח אף התמחה באתנומוסיקולוגיה יהודית, בעיקר המוסיקה של עדות ספרד ועדות המזרח, תרם לחקר המוסיקה האמנותית הישראלית, ולאחרונה פעל גם בתחום הארכיאולוגיה של המוסיקה היהודית.

 אמנון שילוח שייך לדור הנפילים של האתנומוסיקולוגיה הישראלית. ההיקף הנרחב של מושאי מחקרו, המעוף שבהם וכמות המידע והמחקר מציבים אותו כיורש ראוי לאברהם צבי אידלסון, רוברט לכמן, אריך וורנר ואדית גרזון קיוי. עבודתו מציגה שילוב נדיר של חקר היסטורי עם אתנומוסיקולוגיה עכשווית. בניגוד לרוב האתנומוסיקולוגים העוסקים בתיאור מוסיקה בקהילה כפי שהיא כיום בשילוב עם ניתוח הנתונים בכלי מחקר עכשוויים, משלב שילוח את העדויות החיות (הן המוסיקליות והן המילוליות) במובאות של כתבים עתיקים על מוסיקה, מתקופת ימי הביניים ועד ההיסטוריה החדשה. שיטת עבודה זו בולטת במיוחד בספריו המסכמים, על המוסיקה היהודית ועל המוסיקה הערבית. אין תקדים להתמצאותו בטקסטים על מוסיקה בעברית וערבית, מהתנ"ך והקוראן דרך המשנה והתלמוד וכתבים מכוננים אחרים בשתי השפות לאורך אלפיים שנות היסטוריה. בנוף המחקר העכשווי, שילוח יוצא דופן גם מבחינות אחרות. בניגוד למוסיקולוגיה החדשה, שחלק לא מבוטל ממנה מבוסס על מיעוט יחסי של נתוני מחקר לעומת  עודף פרשנויות הקוראות תיגר על פרשנויות אחרות, שילוח הוא חוקר מתמיד המגלה עוד ועוד נתונים שלא ידענו עליהם ואף לא שיערנו על קיומם. במובן זה, מאמרים שלו יכולים לשמש מאמרי יסוד לחוקרים רבים אחרים – מדד למחקר שאינו רק פורה אלא אף מפרה אחרים. מחקרו פוזיטיביסטי במובן הטוב של המילה: העובדות המוצגות, שאצלו הן תמיד חדשניות – הן העיקר. את שיטת עבודתו של שילוח, כמו זו של חוקרים בכירים רבים, ניתן לתאר כספיראלה: בפרסומים חדשים יש הדים (ולעיתים מובאות ארוכות) מפרסומים קודמים שלו, אך כל מאמר או ספר חדש מביא איתו גם מחקר עדכני ופרשנויות מקוריות, שלא הופיעו קודם לכן. כתיבתו של שילוח היא אכן שקולה, מדודה, מאופקת.את מסקנותיו הוא מביא בצניעות, כאפשרות אחת מיני רבות; לרוב הן קצרות וממצות, אך חדות כתער ומעוררות מחשבה.

 מחקריו של שילוח הופיעו בבמות המכובדות ביותר בעולם המוסיקולוגיה:

 Encyclopedia Judaica (1971; 2006), Encyclopedia Britannica (1974), Die Musik in Geschichte und Gegenwart(1976, 1994), the Journal of the American Musicological Society (1981), The New Oxford  History of Music (2001). הוא פרסם גם בכתבי העת Cahiers de civilisation medievale, Ethnomusicology, Acta Musicologica,  אריאל, פעמים, דוכן, ו-יובל.

 מעבר למוסיקה ערבית, שילוח התמחה גם בחקר המסורות המוסיקליות היהודיות – שילוב נדיר למדי. נראה שאין בנמצא חוקרים שהתמחו באופן כה מעמיק בשתי המסורות, היהודית והערבית, גם יחד. הפרספקטיבה המיוחדת שהתמחויות הללו הקנו לשילוח היא גם הסיבה שהספר מסורות מוסיקליות יהודיותJewish Musical Traditions (Detroit: Wayne State UP, 1992), יוצא דופן בין הספרים הקיימים על מוסיקה יהודית. הספר מרחיב את היריעה על מסורות יהודיות, אלו שנמסרו בעל-פה מדור לדור, של עדות המזרח במקביל למסורות אשכנז – בתקופה שעד אז היה מקובל לחקור מוסיקה של עדות המזרח בנפרד (המושג "מוסיקה יהודית", בעיקר בארה"ב, מתייחס בפי הדיוטות בעיקר למוסיקת כליזמרים ומסורות אשכנזיות). בניגוד לכתבים מקובלים על מוסיקה יהודית, בחר שילוח שלא לחלק את ספרו לפרקים על מוסיקה מהעדות השונות, או למוסיקה יהודית מתקופות שונות. הוא החליט להתייחס בספרו לנושאי חתך שונים שבהם יש מקום לדיון במוסיקה של העדות השונות: הטעמים, הפיוט, היסוד המיסטי ביהדות, מוסיקה מחוץ לבית הכנסת, מחול ועוד. זאת ועוד: שילוח מבהיר מראש, שברוב המקרים, מוסיקה יהודית כשלעצמה אינה שונה באופן מהותי מהמוסיקה של הגויים באזור שבו נוצרה; לעיתים היא ממש זהה למוסיקה של ארצות המקור של העדות השונות. "יהדותה" של המוסיקה היהודית אינה טמונה בסולמות, מקצבים, או מנגינות אופיניות. הזהות היהודית מושרשת בהקשר התרבותי: במשמעות של המוסיקה עבור יוצריה ומאזיניה, ובתפקידה החברתי. הספר אינו רק מחקר אקדמי המיועד בעיקר לחוקרים. הוא מבוסס על קורס מקיף בעל שתים-עשרה יחידות לימוד, שקובצו בארבעה ספרים שכתב וערך שילוח עבור האוניברסיטה הפתוחה בישראל. הסדרה כוללת גם אוצר של הקלטות מוסיקה יהודית על שלל גווניה ומקורותיה. כך, השקפתו של שילוח על המוסיקה המסורתית היהודית נגישה גם לקורא המתעניין בעולם המערבי, וגם לישראלי שוחר התרבות שאינו אקדמאי והמעדיף את העברית.

 רקע כה רחב במוסיקה הערבית ובמוסיקה היהודית הקנה לשילוח נקודת מבט ייחודית על המוסיקה הקונצרטנטית הנכתבת בארץ, ובמיוחד על אחד מסמני הזהות המרכזיים שלה: המיזוג בין מוסיקה מזרחית למערבית, או ליתר דיוק, השילוב בין מלודיות ומקצבים השאולים ממוסיקה מזרחית לבין צורות, תזמור וטכניקות מערביות. מתוך כמאתיים הפרסומים של שילוח, אולי אך כעשרה מתייחסים למלחיני המוסיקה האמנותית, אך האבחנות בהן ייחודיות. מלחינים רבים, כמו פאול בן-חיים, עדן פרטוש, אלכסנדר בוסקוביץ', מרדכי סתר ואבל ארליך, מדור המייסדים של המוסיקה הישראלית, האמינו שהם יוצרים סינתזה אמיתית בין מלודיות מזרחיות שאותן ציטטו ובין צורות מערביות מקובלות כמו סונטה, סימפוניה, או סוויטה. לעומתם היה שילוח בין הראשונים שהעלו על הכתב את הטענה שהשילוב, ברוב במקרים, לא יצר סינתזה אמיתית: המוסיקה הקונצרטנטית הישראלית היא ברובה מערבית לחלוטין, עם סממנים אקזוטיים של המזרח ותו לא.

 גולת הכותרת של כתביו של שילוח, המחקר שעליו עבד כעשור, התיאוריה של המוסיקה בכתבים בערבית, 1900-900, יצא לאור ככרך של RISMבהוצאה הגרמנית הנלה:The Theory of Music in Arabic Writings(c. 900-1900), Répertoire international des sources musicales , Henle Verlag, Munich, series B/X, 1979. זהו קטלוג של כתבי יד עתיקים מקוריים בערבית שאותם חקר ותיעד בספריות ברחבי אירופה וארה"ב. אוצר זה תרם לחקר המוסיקה הערבית תרומה שלא תסולא בפז – וזאת כשידיו של שילוח היו כבולותכיוון שכחוקר יהודי וישראלי, לא יכול היה שילוח לבקר בספריות במדינות ערב. מאז הסכם השלום עם מצריים והפשרת היחסים עם מרוקו ותוניסיה, הוסיף שילוח רשימת אוצר חדש של כתבי יד נוספים שחקר בספריות בארצות אלה, כולל חומר מספריות ברוסיה, אוזבקיסטאן וישראל. על כך כותב יוסף טובי:

 עבודותיו הרבות בתחום זה נתפרסמו בהוצאות בינלאומיות מכובדות ביותר ואף זכה להוקרה וליוקרה אף בארצות ערב עצמן, כפי שתעיד העובדה שכמה מן הארצות הללו פתחו בפניו את שערי ספריותיהן לצורך המחקר המקיף והמעמיק שערך בכתבי היד הערביים שעניינם מוזיקה. דבר מעין זה לא זכה לו שום חוקר ישראלי אחר מתחום מחקרי כלשהו. (בין עבר לערב ג' תשס"ד, עמ' 250.)

 כרך ה- RISM המחודש יצא לאור (תחת אותה כותרת), אחרי שני עשורים נוספים של מחקר, בשנת 2003. בנוסף, סיכם שילוח את הידע העשיר שלו בתחום המוסיקה הערבית בספר Music in the World of Islam: A Socio-Cultural Study(London, 1995).הספר תורגם תוך שנים מועטות לשלוש שפות נוספות: צרפתית, עברית וערבית. מחקריו אלה הביאו להזמנה לכתוב פרק נרחב בסדרת הספרים היוקרתית The New Oxford History of Music. פרקו של שילוח, על מסורות מוסיקליות מוסלמיות ויהודיות בימי הביניים, הוצב בראש הכרך Music as Concept and Practice in the Late Middle Ages. ברשימת המידע על תורמי המאמרים בספר הביע העורך, ריינהרד שטרום, הערכה מיוחדת שבה לא זיכה אף כותב אחר. שטרום כתב על שילוח ש"פרסומיו הרבים, בעיקר על התיאוריה של המוסיקה הערבית, הניחו את היסודות להיסטוריה של המוסיקה במזרח התיכון ובספרד הימי-ביניימית." 

 

Close